בג”ץ דחה על הסף עתירה של וועדת הרבנים לענייני תקשורת נגד שר התקשורת וחב’ טלקום לגבי הטלפונים הכשרים [שהוגשה מס’ ימים לאחר שהוגשה עתירה אחרת, מוקדמת יותר, בנושא זה]

ב- 17.6.2022 אחר הצהריים פירסמתי כאן באתר את הידיעה הבאה: “בהינתן העובדה שביום 7.6.2022 הוגשה עתירה, מוקדמת בזמן, נגד החלטת שר התקשורת, אשר עומדת ביסוד עתירה זו, יודיעו העותרים מדוע לא תידחה עתירתם על הסף, משיש באפשרותם לפנות בבקשת הצטרפות לעתירה המוקדמת. זאת בפרט, נוכח העובדה כי מן העתירה עולה שהעותרים היו מודעים לקיומה של העתירה האמורה, בעת הגשת עתירתם. העותרים יעשו כן עד ליום ה’, 16.6.2022”.

כך כתב כבוד השופט נעם סולברג בהחלטה (מיום 14.6.2022) בעתירה של וועדת הרבנים לענייני תקשורת, מר חננאל מועלם, גב’ נעמי מועלם, ארגון פרחי הדגל ורשת מוסדות תפארת דוד. בעתירה התבקש מתן צו על-תנאי וכן בקשה לצו ביניים.

העתירה הופנתה כנגד שר התקשורת יועז הנדל, מנכ”לית משרד התקשורת לירן אבישר בן-חורין, היועצת המשפטית לממשלה עו”ד גלי בהרב-מיארה ושמונה חברות תקשורת: בזק החברה הישראלית לתקשורת, גולן טלקום תקשורת, הוט מובייל, וויידלי מובייל, סלקום ישראל, פלאפון תקשורת, פרטנר תקשורת, רמי לוי שיווק השיקמה תקשורת.

* ב- 8 ביוני 2022, תחת הכותרת — העליון לא נעתר לבקשה להוצאת צו ביניים נגד שר התקשורת ומשרד התקשורת — פירסמתי את הידיעה הבאה: “לתגובה מקדמית עד ליום א’ 3.7.2022. בשלב זה, בהינתן מועד כניסת ההחלטה נושא העתירה לתוקף, לא ראיתי מקום ליתן צו ביניים”. כך כתב שופט בית-המשפט העליון ד”ר עופר גרוסקופף בהחלטה (7.6.2022) לגבי עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים.

העתירה הוגשה בידי עמותת אמת ליעקב ובידי שמעון גפנר ו- חווה ברכה לודמיר.

העתירה הוגשה נגד שר התקשורת יועז הנדל, משרד התקשורת ושבע חברות טלקום [פלאפון תקשורת, סלקום ישראל, הוט מובייל, פרטנר תקשורת, רמי לוי שיווק השיקמה תקשורת, ווידלי מובייל  וגולן טלקום תקשורת].

לא פורסם הנוסח המלא של העתירה אולם מספר אתרים דתיים כתבו על הגשת העתירה אתמול וציינו כי מדובר ברפורמת הסלולר בכל הקשור לטלפונים כשרים שמוביל שר התקשורת ואמורה להיכנס לתוקף ב- 31.7.2022 [קיראו כאן, כאן ו- כאן].

= = = = = = = = = = = = = =

ביום רביעי 22.6.2022 ניתנה החלטה של בג”ץ לגבי העתירה. כבוד השופט נעם סולברג כתב בין השאר בפסק הדין:

“בעתירה שלפנַי, המחזיקה 104 עמודים, 55 נספחים, ו- 519 עמודי נספחים, התבקשנו להורות למשיבי הממשלה, בצו על-תנאי, לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת המשיב 1 – שר התקשורת – מיום 1.5.2022, שעניינה ב”הסרת חסמים תחרותיים בשירות ‘קו כשר'”, בדרך של “מתן אפשרות ניידות מלאה למנויים לשירות ‘קו כשר’, לכל בעל רישיון ולכל תכנית שמציע בעל רישיון, וכן מתן אפשרות לכל מנוי להצטרף לכל שירות, תכנית או תעריפים סל שירותים וכיוצ”ב שמציע בעל רישיון ללא תלות בסוג מכשיר הסלולר שברשותו”.

“כמו כן, בעתירה נטען כלפי 2 החלטות נוספות, שניתנו על-ידי המשיבה 2 – מנכ”לית משרד התקשורת – גם הן מיום 1.5.2022, לצורך יישום החלטתו הנ”ל של שר התקשורת. הראשונה, עניינה בתיקון “תכנית המספור לעניין ניידות מספרים שפורסמה ביום 22 באוגוסט 2005”, כך שלאחר התיקון, “לא ניתן יהיה לדחות בקשת ניידות בשל שיוך המנוי לתוכנית תעריפים מסוימת אצל מפעיל הרט”ן הננטש”.

“ההחלטה השנייה, עניינה בתיקון סעיפים מסוימים ברישיונות הכלליים של חברות הסלולר, על מנת לאפשר את יישום החלטת שר התקשורת (3 ההחלטות מושא העתירה יכונו להלן: ההחלטות או הרפורמה בשירות הקווים הכשרים). לצד העתירה, הגישו העותרים גם בקשה למתן צו ביניים, שלפיו תושהה כניסת ההחלטות האמורות לתוקף, עד לאחר הכרעה בעתירה לגופה.

“כעולה מן העתירה, עמדת העותרים היא, כי ההחלטות האמורות לוקות כמעט בכל פגם מנהלי שקיים עלי-ספר. כך, נטען כי ההחלטות התקבלו בחריגה מסמכות, בהעדר תשתית עובדתית ראויה, לאחר שקילת שיקולים זרים, ואי-שקילת שיקולים רלבנטיים, תוך פגיעה בזכות השימוע ובכללי הצדק הטבעי. עוד נטען, כי ההחלטות פוגעות פגיעה קשה בזכות לתרבות ולחופש דת, ואינן עומדות בתנאֵי פסקת ההגבלה. בנוסף נטען, כי ההחלטות פוגעות באינטרס ההסתמכות של רבים בציבור החרדי, והן לוקות באי-סבירות קיצונית. נטען אפוא, מחמת כל זאת ועוד, כי ההחלטות האמורות אינן חוקיות – ודינן בטלות.

“בפתח כתב העתירה צוין, כי “למיטב ידיעת העותרת, עד ליום הגשתה של עתירה זו, הוגשה עתירה נוספת התוקפת גם היא את החלטתו של שר התקשורת הנדונה בעתירה זו.

“[…] ביום 15.6.2022, הגישו העותרים הודעה כאמור, בהתאם להחלטתי. בהודעתם טענו, כי יש להותיר את עתירתם על מכונה. לדידם, העותרת 1, ועדת הרבנים לענייני תקשורת  – ‘הרוח החיה’ מאחורי העתירה דנן – היא “נפגעת ישירה” מהרפורמה בשירות הקווים הכשרים, ומשכך יש לראותה כ”בעלת זכות עמידה ייחודית”, ולא עותרת ציבורית בלבד.

“לטענת העותרים, לא ניתן להתעלם מייִחודיותה של ועדת הרבנים, בכל הנוגע לבירור הסוגיה שעל הפרק. בהקשר זה נטען, כי ועדת הרבנים היא שייסדה את מסלולי ‘הקו הכשר’, ולמעשה בדיוק לשם מטרה זו, באה הוועדה לעולם. נטען, כי ועדת הרבנים היא שהתקשרה עם מרבית חברות הסלולר בהסכמים, להקמת שירות ‘הקו הכשר’; היא שקבעה את מדיניות סינון החיוג ליעדים בלתי-ראויים, המונהגת במסלולים הכשרים, והיא שהתוותה את הקריטריונים שעל-פיהם נקבע מהם ‘מכשירי סלולר כשרים’. כמו כן נטען, כי ועדת הרבנים אישרה את דגמי הסלולר הספציפיים שהוכרו ככשרים, ואף תכננה את המנגנונים הטכנולוגיים שאיפשרו את קיומו של מסלול ‘הקו הכשר’.

“עוד ציינו העותרים, כי ועדת הרבנים נזכרת לא אחת בחווֹת הדעת השונות של משרד התקשורת, וגם התבטאויותיו הפומביות של שר התקשורת מופנות פעמים רבות דווקא כלפיה; מכאן, כך הטענה, עדות נוספת למרכזיותה, ומידת הרלבנטיות שלה, לבירור הסוגיה שעל הפרק.

“מעבר לכך, נטען כי ועדת הרבנים, בשונה מן העותרים בעתירה הראשונה, השתתפה בהליך השימוע שהוביל משרד התקשורת, ואף פעלה להגן על המשך קיומו של השירות הכשר, במתכונתו הנוכחית, בהליכים משפטיים נוספים. נטען אפוא, כי לוועדת הרבנים יש “מעמד ייחודי” בסוגיה שבמרכז העתירות, “בשל מעורבותה העמוקה ורבת השנים בכל ההיבטים הרבים הכרוכים בשירות הטלפון הכשר”. עוד צוין, כי בכוחה של ועדת הרבנים לתרום יותר מכל עותר אחר “לבירור מלא, מדויק ומפורט של הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העומדות על הפרק”.

העותרים טענו גם כי העותרים בעתירה המוקדמת “מכירים במעמדה המרכזי של ועדת הרבנים, שכן ניתן לראות כי עתירתם כולה, נסמכת על עובדות ונתונים שנשאבו על-ידם, מתגובת ועדת הרבנים בהליך השימוע שניהל משרד התקשורת, עובר לקבלת הרפורמה בשירות הקווים הכשרים. לתמיכה בטענתם זו, צירפו העותרים הודעה שהגישו העותרים הקודמים, ביום 16.6.2022, בגדרי העתירה הראשונה, שממנה עולה כי אף הם סבורים שוועדת הרבנים – “כמי שייסדה את הקו הכשר וכמי שהייתה בקשר אל מול רשויות השלטון, הרי שהיא מייצגת חשובה, ייחודית וחיונית לבירור העניין […] ועל כן מסכימים העותרים לאיחוד הדיון” בשתי העתירות. “נוכח כלל האמור, טענו העותרים כי יש להותיר את עתירתם על מכונה”.

“לאחר שעיינתי בכתב העתירה, ובהודעת העותרים, נחה דעתי כי אכן, דין העתירה להידחות על הסף, מחמת קיומה של עתירה קיימת, תלויה ועומדת, העוסקת באותו עניין שבו עוסקת העתירה דנן, ולנוכח אפשרותם של העותרים לפנות בבקשת הצטרפות לעתירה הקיימת.

“כפי שרמזתי לעותרים בהחלטתי מיום 14.6.2022, ככלל, אין מקום להגיש עתירות נוספות, העוסקות באותה סוגיה ממש, כאשר עתירה ראשונה בעניין זה – עודנה מתבררת; הכלל הוא אפוא, שכאשר תלויה ועומדת עתירה הנוגעת למדיניות ציבורית-כללית, לא ניתן לפנות בעתירה חדשה באותו עניין, וזאת גם אם סבור אדם או גוף כלשהו, כי קיימת חשיבות לשמוע את טענותיו-שלו באותה סוגיה; בין אם משום שיש לו עניין מיוחד בסוגיה הנדונה, בין אם משום שהוא סבור כי באפשרותו לחדש בה דבר-מה או לתרום לה תרומה מיוחדת. במקרה כזה, נדרש להגיש בקשת הצטרפות בגדרי העתירה הקיימת, לפרט בה את מכלול הטעמים העשויים להצדיק את הצירוף, ולא לנקוט הליכים חדשים”.

“[…] הדברים האמורים יפים גם לענייננו-אנו. עניינה העיקרי של העתירה דנן – שהוא גם עיקר עניינה של העתירה הראשונה – נוגע לרפורמה בשירות הקווים הכשרים. אין חולק כי מדובר בשאלה ציבורית-כללית, וכך גם מוצגים הדברים בעתירה שלפנינו. במצב דברים זה, הכלל הוא, כאמור, כי יש לפנות בבקשת הצטרפות לעתירה הקיימת, חלף הגשת עתירה עצמאית. ואולם, העותרים סבורים כי עניינם-שלהם יוצא מן הכלל. בהקשר זה טרחו העותרים להסביר, במה עדיפה ועדת הרבנים, שלטענתם היא העותרת המרכזית בעתירה דנן, על פני העותרים בעתירה הראשונה.

“דא עקא – היא הנותנת. ככל שסבורים העותרים, ובראשם ועדת הרבנים, כי להם משפט הבכורה, וכי תרומתם הסגולית לבירור הנושא שעל הפרק רבה ומשמעותית, הרי שפתוחה לפניהם הדרך להגיש בקשת הצטרפות לעתירה הראשונה. בגדרי בקשה זו, יוכלו העותרים לשטוח את כלל טענותיהם, להבהיר את מידת תרומתם לבירור הסוגיה, המצדיקה לשיטתם את צירופם לעתירה הראשונה, ואת החיסרון שבאי-הצירוף.

“לכך אוסיף, כי עמדת העותרים בעתירה הראשונה, שלפיה מוסכם עליהם כי ועדת הרבנים היא “מייצגת חשובה, ייחודית וחיונית לבירור העניין” – אינה מעלה או מורידה לענייננו עתה. הכלל האמור – המבכּר הגשת בקשת הצטרפות, על פני הגשת עתירה עצמאית – לא נקבע כדי למנוע פגיעה בעתירתו של העותר המוקדם בזמן, והוא אינו בא במטרה להגן על ‘רישום’ העתירה על שמו, כך ש’הסכמתו’ של עותר זה, להותיר את העתירה המאוחרת על כנה – אינה נוטלת את עוקצו של הכלל, ואינה פוגעת בתוקפו.

“כפי שפורט בהליכים הקודמים, ביסוד הכלל האמור עומדות תכליות מערכתיות נכבדות: חיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי יקר, מניעת הטרדה של אותם ‘שחקנים’ בשני הליכים שונים, והימנעות ממתן הכרעות סותרות באותה סוגיה. כלל זה אף תורם לייעול ההליך השיפוטי, בכך שהוא מביא להפקדת הסוגיה הציבורית-כללית, בידי אותו מותב, בדרך שמאפשרת לו לתכלל את הטיפול בסוגיה, מתוך ראיה רוחבית ומקיפה. לפיכך, עמדתו או הסכמתו של העותר הראשון, להותיר את העתירה המאוחרת על כנה, אינה בעלת משקל רב בשלב זה (משקל שונה עשוי להינתן לעמדתו, כאשר היא ניתנת בתגובה לבקשת הצטרפות המוגשת בגדרי העתירה הקיימת).

“כאן המקום לחדד: גם כאשר קובע בית המשפט, כי יש לדחות עתירה על הסף, מחמת קיומה של עתירה קודמת, תלויה ועומדת, אין בכך משום הבעת עמדה, לכאן או לכאן, בנוגע לבקשת ההצטרפות, אשר יכול שתוגש בהמשך, על-ידי העותר בעתירה שנדחתה, בגדרי העתירה התלויה ועומדת. אמנם כן, עשויים להיות מקרים, כפי שטוענים העותרים, שבהם העותר המאוחר נראה כבעל דין מתאים יותר מן העותר המוקדם, לאחוז במושכות העתירה. ואולם, אין בכך כדי להביא לסטייה אוטומטית מן הכלל, שלפיו דרך המלך היא הגשת בקשת הצטרפות, במסגרת העתירה הקיימת, חלף הגשת עתירה חדשה, בבחינת ‘כל המרבה לעתור הרי זה משובח’. אדרבה, במקרים שכאלו, חזקה על המותב, אשר העתירה הקיימת תלויה ועומדת לפניו, כי ידון בבקשת ההצטרפות, ככל שתוגש, בכובד ראש, ויבחן בקפידה אם אכן קיימת הצדקה לכך. גם אם העותרים סבורים, כי בפיהם נימוקים משמעותיים, מדוע אין מקום לכך שוועדת הרבנים תיפּקֵד מבירור הסוגיה שבמוקד העתירות, נוכח היכרותה רבת השנים עם הסוגיות העובדתיות והמשפטיות מושא ההחלטות, ומעורבותה, לפני ולפנים, בעניינים שעל הפרק – בכך לא סגי. כאמור, גם בכגון דא, לא ניתן להצדיק קיומה של עתירה חדשה, עצמאית ונפרדת, ומוטל על העותרים להגיש בקשת הצטרפות לעתירה הראשונה, שבגדרה יוכלו להעלות את כל טענותיהם. ככל שתוגש בקשה כאמור, היא תתברר לפני המותב הדן בעתירה הראשונה, אשר יכריע בה כחוכמתו.

“אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף. ממילא, גם הבקשה למתן צו ביניים נדחית עמה. משלא התבקשה תגובה מאת המשיבים, ולפנים משורת הדין – שכן דבר קיומה של העתירה הראשונה היה ידוע לעותרים כבר מלכתחילה – לא יֵעשה צו להוצאות”.

= = = = = = = = = = = = = =