“שליפת מידע ממאגר שלא כדין או עיון בו, ע”י איש משטרה, יש בה בכדי לפגוע באמון הציבור במשטרה ולפגוע בפרטיות האנשים שהמידע נוגע אליהם”

בעבר פירסמתי מספר ידיעות באתר זה לגבי מקרים של שליפות נתונים/שליפות מידע במשטרת ישראל ובגופים ממשלתיים אחרים.

עתה החל רבעון חדש והמשטרה פירסמה לקט של פסקי דין מבית-הדין המשמעתי שלה. אחד המקרים נוגע לנושא שליפות מידע [כאן, עמ’ 5-13].

כפי שהחליט בשעתו המפכ”ל במקרים כאלה, התביעה מוגשת לבית-הדין ע”י המפקח הכללי באמצעות מחלקת המשמעת.

“ביום 22.3.2023 הודה הנאשם, בכתב האישום והורשע בעבירות שיוחסו לו, במסגרת הליך של הסדר מותנה שנערך מול מח”ש.

“נגד הנאשם, בלש בתחנת משטרה, הוגש כתב אישום בעבירות של שימוש לרעה בסמכות שניתנה מכוח תפקיד (עשרות עבירות), והתנהגות שאינה הולמת שוטר ושיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה.

“מעובדות כתב האישום בו הודה והורשע הנאשם עולה כדלהלן: בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, שירת הנאשם כראש צוות בילוש בתחנת משטרה. בין השנים 2015 ועד תחילת שנת 2020 ניהל הנאשם קשר רומנטי עם המתלוננת  אותה הכיר על רקע שירותו במשטרה.

“במועדים שאינם ידועים במדויק למאשים, עובר לחודש יוני 2020, החליטה המתלוננת לסיים את הקשר עם הנאשם. המתלוננת הודיעה על כוונתה לנאשם במועדים שונים שאינם ידועים במדויק למאשים, במספר הזדמנויות ובאופנים שונים, בעל פה ובהודעות. הנאשם ביקש לברר עם המתלוננת מדוע אינה רוצה להיות עמו בקשר יותר. בעקבות זאת, בתקופה שבין יוני 2020 לדצמבר 2020  שלח הנאשם למתלוננת הודעות רבות, וכן התקשר אליה פעמים רבות. בין היתר התקשר הנאשם אל המתלוננת באופן שבו היא אינה יכולה לזהות כי הוא המתקשר אליה מטלפונים שונים בתחנת משטרה וממכשירי טלפון של חבריו.

“עוד בתקופה האמורה, בין המועדים 9 בדצמבר 2020 ל- 24 בו, התקין הנאשם במכשיר הטלפון הנייד האישי שלו שני יישומונים המכונים ‘סלקט’, ו’המספר הנוסף’, אשר באמצעותם הופקו עבור מכשירו שני מספרי טלפון נוספים פיקטיביים, מהם ניתן היה להתקשר מבלי שמקבל השיחה יידע את זהותו. במועדים אשר אינם ידועים במדויק למאשים, בין היתר בתאריך 9.12.2020 בשעה21:15  התקשר הנאשם למתלוננת באמצעות יישומון ‘המספר הנוסף’, זאת על מנת שלא תדע כי זה הוא, ותענה לשיחה.

“מתוקף תפקידו ולשם ביצועו, הייתה לנאשם גישה למערכות ומאגרים משטרתיים. בין השנים 1.1.2018 ל- 31.12.2020, במספר מועדים, עשה הנאשם שימוש במערכות ובמאגרים המשטרתיים ובדק פרטים אודות המתלוננת ובני משפחתה, בין היתר בדק הנאשם פרטים אישיים של בעלה של המתלוננת וילדיה, לרבות הרישום הפלילי, מאגר הכתובות ומספרי הטלפון, ופרטי רכביהם, וזאת שלא לצרכי עבודתו”.

כתב התביעה מפרט שורה של מקרים שונים בתקופה זו בה השתמש הנאשם במערכת המידע המשטרתית ‘שירת הסירנה’ ובמערכת אדם המשטרתית לשם ביצוע בדיקות מידע לא-מורשות לגבי המתלוננת ובני משפחתה וכלי רכב שונים שבבעלותם בעת ביצוע העבירות ובשנים קודמות.

לדברי כתב התביעה, באמצעות מערכת אדם המשטרתית “בדק הנאשם את בעלה של המתלוננת עשרות פעמים” ו”את המתלוננת כ- 22 פעמים”. לגבי השימוש במאגרים המשטרתיים נאמר כי “בנסיבות המפורטות בסעיפים א’-י’ דלעיל, עשה הנאשם שימוש לרעה בסמכות שניתנה מכוח תפקידו, ושלא לצרכי עבודתו”.

“[…] באשר לאישום השני, התביעה הדגישה את החומרה במעשי הנאשם, שביצע בדיקות מסוף רבות, החולשות על פני שלוש שנים, בדיקות במערכות ‘שירת הסירנה’ ואדם, בדיקות על המתלוננת ובני משפחתה וכלי רכב בבעלותם, ובכך יש פגיעה משמעותית בפרטיותם, בעיקר על רקע רצונה של המתלוננת לסיים את הקשר ביניהם. הזכות לפרטיות הינה זכות יסוד, ובמעשיו ניצל הנאשם באופן חמור את האמון שנתנה בו המערכת המשטרתית שהפקידה בידיו גישה למערכות, וכן באמון שרוחש הציבור למקצועיותם ומוסריותם של השוטרים שמהם מצופה לשמור ולהגן על חיסיון מידע שהופקד ברשותם, ולעשות בו שימוש כאשר הדבר חיוני לביצוע התפקיד. עוד טענה התביעה שבמעשיו פגע הנאשם באמון הציבור במשטרה ובתדמיתה והפנתה למאבק העיקש אותו מנהל הארגון כנגד בדיקות מסוף. לטענת התביעה, אין מדובר במעידה חד-פעמיה, אלה בדפוס התנהגות” [הטעות – במקור].

בהכרעת בית-הדין למשמעת נאמר כי “ההתפתחויות הטכנולוגיות האופייניות לדור זה, מהוות קרקע פוריה לשימוש לא חוקי במאגרי מידע. ריכוז המידע וזמינותו המידית, בלחיצת כפתור, מקלה מאוד על המבקשים לעשות שימוש פסול במידע שנאגר בו.

“[…] הזכות לפרטיות הינה נדבך מרכזי בחברה הישראלית ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בחוק הגנת הפרטיות תשמ”א – 1981 , בתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע) תשע”ז – 2017 ועוד. הפסיקה דנה בנושא לא אחת.

“שליפת מידע ממאגר שלא כדין או עיון בו, על ידי איש משטרה, האמון מעצם תפקידו על שמירת החוק ואכיפתו, יש בה בכדי לפגוע באמון הציבור במשטרה וכן לפגוע בפרטיות האנשים שהמידע נוגע אליהם, זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

“בקביעת גזר הדין הראוי, השיקול הראשון והחשוב ביותר הינו האינטרס הציבורי בכך שמאגרי המידע המחוזקים על ידי המשטרה יישמרו בצורה נאותה, לא ייפרצו, ומידע הנוגע אליהם לא יעבור למי שאינו רשאי להחזיק בו. שיקולים אישיים של הנאשם יהיו שיקול משני בחשיבותו.

“בשקלנו את האינטרס הציבורי לעיל, סברנו שנכון לבחון את האירוע על פי תבחיני המשנה, המסייעים לדרג את האירועים לפי חומרתם, כפי שנקבעו בפסיקת בית-הדין.

“המבחנים העיקריים הנוגעים לכך נקבעו בביד”ם 22/4 והם:

+ לאורך כמה זמן התרחשה העבירה? האם מדובר במעשה חד פעמי או בעבירות מתמשכות לארך שנים;

+ מה הייתה כמות שליפות המידע? כמויות הבדיקות שבוצעו;

+ זהות הגורם הנבדק. יש להבחין בין מצב בו הבודק בודק מידע על עצמו בלבד, למצב בו הוא בודק קרובי משפחה ממעגלים שונים בחייו ועד למקרה של שליפת מידע כנגד גורמים בהם יש לו אינטרס אישי ספציפי לברר פרטים לגבם כגון – יריב עסקי, מתלונן נגדו, מעורב בתיק פלילי יחד עם אחרים, שותף פוטנציאלי, בן/ת זוג פוטנציאלים לשוטר או לקרובי משפחתו ועוד ועוד. אפשרות נוספת היא בירור אודות מפורסמים כדוגמת זמרים, שחקנים, פוליטיקאים (נפוץ יותר לקראת בחירות) ועוד;

+ לצורך מה מבוצעת הבדיקה? ברי כי לא תמיד ניתן לברר נקודה זו, אך לרוב ניתן להסיק מעובדות כתב האישום, או מהראיות, מה היה המניע לביצוע הבדיקה ועל הענישה לשקלל גם רכיב זה;

+ סוג המידע אליו נכנס הנאשם שלא כדין. האם מדובר במידע דמוגרפי בלבד )כגון מקום מגורים, ת.ז., קשרי משפחה), האם מדובר במידע פלילי או האם מדובר במאגר מודיעיני. ברי כי חומרת העבירה הינה פועל יוצא של סוג המאגר;

+ האם הנאשם רק ראה את החומרים במחשב, האם הדפיס/צילם/העתיק והאם שמר אותם לעצמו או העביר אותם לצד ג’;

+ האם הנאשם קיבל תמורה בגין העברת המידע? לעניין זה, תמורה אינה חייבת להיות מוחשית דווקא. תיתכן תמורה בבחינת “שמור לי ואשמור לך”. כל מקרה על פי נסיבותיו.

“ברי כי מבחנים אלו אינם ממצים את כלל האפשרויות השונות הגלומות במעשה השליפה האסור, אך דומה כי יש בהם כדי למצות את החלק הארי של מקרי שליפת מידע אסורה ממאגרי המידע המשטרתיים. כמו כן נציין כי תבחינים אלו אינן עומדים בפני עצמם וכל תיק ייבחן על פי מכלול השיקולים הרלבנטיים.

“בחינת תבחינים אלו אל מול מעשיו המפורטים בעובדות כתב האישום בגינם הורשע הנאשם, מצביעים על היבטיה החמורים של התנהגותו. הנאשם ביצע עשרות עבירות של שימוש לרעה, במספר רב של הזדמנויות שונות שנפרסו על פני כמעט שלוש שנים. הנאשם פגע בפרטיותם של אזרחים שונים, בני משפחה אחת, כפי שעולה מכתב האישום. אין מדובר בבדיקה אחת, חד פעמית אלה מדובר בביצוע עבירות באופן שיטתי וארוך בזמן, בדיקות שכללו כניסה למערכות ‘שירת הסירנה’, ‘אדם’, רישום פלילי, בעלות רכבים.

“נציין כי המידע שהנאשם בדק לא היה דמוגרפי בלבד וכלל גם רישום פלילי ובעלות על רכבים, אולם לא כלל פרטים מודיעיניים.

“החלטת המפקח הכללי שניתנה לאחרונה שככלל, כל שוטר/ת, שיבצע/תבצע עבירה לפי סעיף 4 לתוספת הראשונה לחוק המשטרה התשס”ו – 2006, יועמד/תועמד לדין בפני בית הדין, מדברת בעד עצמה, וממחישה את החומרה שפיקוד המשטרה, בראשות המפכ”ל, מייחסים לעבירות מסוג זה. לאור האמור, סבורים אנו, כי תפקידו של בית הדין לתרום את תרומתו בצמצום תופעה זו, וזאת ניתן רק על ידי ענישה מחמירה.

“מששקלנו את מכלול השיקולים הרלבנטיים תוך שהצבנו לנגד עינינו את תכלית הדין המשמעתי כאמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי המקרה שבפנינו מחייב העברת מסר חד, ברור ומרתיע המוקיע  מעשים מסוג זה כדי לעקרם מהשורש ולמנוע את הישנותם בעתיד.

“בהתאם לכך, שוטר המבצע עבירה של שימוש לרעה בסמכות שניתנה מכוח תפקיד, בדגש על כניסה למערכות מידע, ועבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר, בנסיבות של הטרדה טלפונית של אזרח, ראוי שמעמדו בארגון המתבטא בין השאר בדרגותיו, יפגע אף הוא לפרק זמן ההולם את חומרת המעשים. הורדה בדרגה על תנאי, אינה מעבירה מסר זה.

“באם רוצים אנו לצמצם תופעה זו של כניסת שוטרים למאגרי מידע שלא לצורך, ואף התנהגות שאינה הולמת שוטר, בנסיבות של הטרדה טלפוניות, חובה עלינו, כבית דין, לנקוט בגישה עונשית מחמירה,  הכוללת, במקרים המתאימים, גם הורדה בדרגה בפועל, כמו במקרה שבפנינו”.

* יצויין כי “ההגנה ביקשה לאסור פרסום גזר דין זה או לחילופין לאסור פרסום שמו של הנאשם […] ההגנה ביקשה לאסור את פרסום גזר הדין ולחילופין לאסור את פרסום שמו של הנאשם. ההגנה טענה שלא יגרם כל נזק לאינטרס הציבורי, ישנה אפשרות לפגיעה פיזית באנשים, באם גזר הדין יפורסם, לאור המגזר אליו משתייכים המעורבים, ומהות האישום. בנוסף הדבר אלול להביא לפגיעה במשפחתו של הנאשם ובבנו” [הטעות – במקור].

“[…] על פניו, העילה עליה מבססת ההגנה את בקשתה במקרה זה הינה עילת פגיעה בשלומו של אדם. ואולם, הבקשה הכללית, שלא נתמכה בכל מסמך שהוא, התבססה על חשש לפגיעה בתא משפחתי, ופגיעה בשלומו של אדם, לאור המגזר אליו הוא משתייך. מן המפורסמות הוא כי כל הרשעה בבית הדין, פוגעת בנאשם. פרסום שמו של מורשע בוודאי שאינו תורם לשמו הטוב. בקובעו כי מניעת פגיעה בשלומו של אדם הינה עילה לאי פרסום, מכוון המחוקק בעיקר לשלומו הפיזי של אדם ובמקרים חריגים גם למקרים נוספים. לא זה המקרה שבפנינו. בנוסף, כל מקרה של ניהול קשר רומנטי, או הטרדות טלפוניות בנוגע לקשר או שימוש לרעה בסמכות שעניינה כניסה למערכות בנוגע לקשר, עלולים לפגוע בתא המשפחתי, בין אם מדובר בפגיעה בבן/בת זוג, בהורים, בילדים או בכל התא המשפחתי האופף את הנאשם. זה חלק מהסיכונים המובנים והישירים שנאשם נוטל על עצמו כאשר הוא בוחר לבצע עבירה בעבירות מסוג זה או לנהל קשר רומנטי מחוץ לנישואיו. קבלת בקשת ההגנה וכאמור לעיל, בקשה כללית גרידא, תוביל לעיקור הכלל המנוי בסעיף 18(א) לעיל של אי פרסום שמות נאשמים בעבירות מסוג זה, מצב דברים שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ועם האינטרס של העלאת אמון הציבור במשטרה והרתעת שאר המשרתים בארגון מפני ביצוע עבירות דומות. נדגיש כי מעבר לטענה הכללית בדבר פגיעה במשפחה, לא הובאה בפני בית הדין ראיה, אסמכתא לתמיכה בבקשה ובטיעונים שהושמעו לא הופנינו לסיטואציה ייחודית ויוצאת דופן התומכת בטענה. בנסיבות אלו אנו דוחים את בקשת ההגנה ומורים כי לא יוטל איסור פרסום על גזר הדין או חיסיון על שם הנאשם”.

** ההדגשות אינן מופיעות במקור.