העליון דחה בקשת רשות ערעור של חברה (המפעילה מערך של שיווק, מכירה ומתן שירותי מחשוב לבתי עסק ולצרכנים פרטיים): “האינטרס הציבורי הטמון בהגנה על צרכנים קשישים מפני הונאה והטעיה – מכריע בענייננו את הכף”

בית-המשפט העליון דחה (11.8.2020) בקשת רשות ערעור שהגישה חברת הלפ פי סי טכנולוגיות בע”מ נגד ישראכרט בע”מ, יורופיי (יורוקרד) ישראל בע”מ ופועלים אקספרס בע”מ.

כבוד השופטת יעל וילנר כתבה בין היתר בפסק דינה [רע”א  5138/20]:

“בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופט ד”ר גרשון גונטובניק) בת”א 49658-02-20 מיום 6.7.2020, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבות להפסיק את שירותי הסליקה הניתנים לה על-ידן. בצד בקשת רשות הערעור הוגשה אף בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט המחוזי.

“המבקשת היא חברה המפעילה מערך של שיווק, מכירה ומתן שירותי מחשוב לבתי עסק ולצרכנים פרטיים. המשיבות הן חברות בתשלובת ישראכרט המהוה סולקת לפי חוק כרטיסי חיוב, התשמ”ו-1986 ותאגיד בנקאי לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א – 1981. בחודש נובמבר 2016 נחתם בין המבקשת לבין המשיבות הסכם למתן שירותי סליקה.

“ביום 4.2.2020 הודיעו המשיבות למבקשת כי בכוונתן להפסיק בתוך 12 יום את שירותי הסליקה הניתנים לה כאמור. המשיבות טענו כי בעקבות עמדה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הליך משפטי נוסף שניהלה המבקשת, הן ערכו בדיקה של פעילותה ומצאו כי בשנת 2019 עמד הגיל הממוצע של לקוחותיה על 71.6 שנים, ומכאן כי זו מכוונת את מאמציה השיווקיים לאוכלוסייה מבוגרת, אשר ניתן להטעותה בקלות יחסית. עוד הוצגו בהודעת ההפסקה דוגמאות של לקוחות קשישים אשר חויבו על-ידי המבקשת בסכומי כסף גבוהים, בגין מוצרים ושירותים אשר לעמדת המשיבות, “לא יעלה על דעת שלקוחות פרטיים בכלל ומבוגרים בפרט, יהיו זקוקים להם”. כן נטען כי המשיבות גילו ארבעה ניסיונות לחייב כרטיסי אשראי של אנשים שהלכו לעולמם; וכי ביום 12.12.2018 הודיעה הרשות להגנת הצרכן על כוונתה להטיל על המבקשת עיצום כספי.

“המשיבות טענו כי במתואר לעיל יש כדי לבסס חשש ממשי לכך שפעילות המבקשת עולה כדי הונאת לקוחות, הטעייתם או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליהם, ומשכך נטען כי הן רשאיות לבטל את הסכם הסליקה, וזאת בין היתר נוכח סעיפים 7(ד)(1) ו-7(ה) להוראת המפקח על הבנקים “ניהול בנקאי תקין 472 – סולקים וסליקת עסקאות בכרטיסי חיוב”.

“למען שלמות התמונה יצוין כי בחודש נובמבר 2017 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי תביעה נגד מקס איט פיננסים בע”מ (לשעבר, לאומי קארד בע”מ) בגין החלטת האחרונה להפסיק הספקת שירותי סליקה למבקשת, וזאת בשל טעמים דומים לאלה המצוינים בהודעת ההפסקה (ת”א 16815-11-17). בהחלטה מיום 29.11.2017 הורה בית-המשפט המחוזי (כב’ השופטת ל’ ביבי) על מתן צו מניעה זמני האוסר על מקס להפסיק את שירותי הסליקה כאמור.

“עוד יצוין כי היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בתביעת מקס, ובעמדה שהוגשה מטעמו נטען כי אכן קיים חשש ממשי לפעילות בלתי תקינה מצד המבקשת, וכי סירובה של מקס להמשיך ולהעניק למבקשת שירותי סליקה עולה כדי סירוב סביר. בתוך כך, עמד היועץ המשפטי לממשלה על התופעה הניכרת בשנים האחרונות של הונאת קשישים והטעייתם על-ידי בתי עסק, המתקשרים עמם בעסקאות ממושכות הכרוכות בעלויות ניכרות. כן התייחס היועץ המשפטי לממשלה להודעת העיצום, ממנה עולה כי נציגי המבקשת פעלו על מנת להתקשר עם צרכנים, אזרחים ותיקים בעיקרם, בעסקאות הנוגעות למוצרי ושירותי מחשב, תוך ביצוע הפרות רבות של חוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981, ובהן הצגת מצגי שווא מטעים, הימנעות ממסירת פרטים מהותיים, והפעלת השפעה בלתי הוגנת. על-פי הודעת העיצום, כך נטען, ביצעה המבקשת 177 הפרות של חוק הגנת הצרכן ביחס ל-16 לקוחות, מרביתם קשישים. נטען, אפוא, כי הודעת העיצום מחזקת את החשש הממשי בדבר התנהלות לא תקינה של המבקשת, ומלמדת אף על סבירות סירובה של מקס להעניק למבקשת שירותי סליקה.

“לבסוף, ביום 30.1.2020 הסכימו הצדדים לדחייתה של תביעת מקס, ובו ביום ניתן תוקף של פסק דין להסכמתם זו.

“ביום 20.2.2020 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבות לשם אכיפת הסכם הסליקה. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבות להפסיק את שירותי הסליקה למבקשת. בבקשתה זו טענה המבקשת, בין היתר, כי סירוב המשיבות להמשיך ולהעניק לה שירותי סליקה איננו סביר, ואף אינו עולה בקנה אחד עם חובתן לפעול בתום לב, כמו גם עם החובות המוטלות עליהן כגוף דו-מהותי. המבקשת טענה, אפוא, כי סיכויי התביעה להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת בקשתה. מנגד, טענו המשיבות כי יש לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני, וכי מאחר שהמבקשת מקיימת מסחר שאינו הוגן אל מול לקוחותיה, הן רשאיות ואף מחויבות להפסיק את הסכם הסליקה.

“עוד יצוין כי בדיון שהתקיים בפני בית-המשפט המחוזי ביום 5.3.2020 עדכנו המשיבות כי הרשות להגנת הצרכן דחתה את טענות המבקשת ביחס להודעת העיצום, והחליטה להותיר את העיצום על כנו, תוך הפחתתו במעט לסך של כחמישה מיליון ש”ח. המצהיר מטעם המבקשת ציין בעקבות זאת כי הוגש ערעור על החלטתה האמורה של הרשות להגנת הצרכן.

“ביום 8.4.2020 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו, והפנה בעמדה מטעמו לעמדתו שהוגשה במסגרת תביעת מקס. עוד טען היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר, כי קבלת בקשת המבקשת עלולה לפגוע באינטרס הציבורי, שכן זו תאפשר את המשך פעילותה העסקית של המבקשת עד לסיום בירור התביעה. נטען עוד כי יש ליתן לפגיעה האמורה באינטרס הציבורי משקל ניכר, וזאת בייחוד כאשר מדובר באוכלוסייה מוחלשת כאוכלוסיית הקשישים, ונוכח המשבר הנובע מהתפרצות נגיף הקורונה, והימצאותם של קשישים רבים בבתיהם, במצב של חוסר ודאות. יחד עם זאת, טען היועץ המשפטי לממשלה כי אין בכוונתו להתייחס לסוגיות העובדתיות הקונקרטיות הנדונות בתביעה”.

בהכרעת כבוד השופטת וילנר נאמר בין היתר כי “לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. […] לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי מושא הבקשה שלפניי, ודי בכך כדי לדחותה”.

“[…] בתוך כך, כאמור לעיל, הציגו המשיבות בהודעת ההפסקה נתונים על אודות חיובם של לקוחות קשישים בסכומים מצטברים של עשרות אלפי שקלים. בהקשר זה ראיתי לציין כי אף אם המבקשת הציגה בפני בית-המשפט המחוזי הקלטות של שיחות אשר נעשו עם חלק מלקוחות אלה ומלמדות על כך שהללו חפצו בהתקשרות עמה, הרי שאינני סבורה כי יש בכך כדי להבהיר די הצורך חיובים בהיקפים כה נרחבים עבור שירותי מחשוב ותמיכה הניתנים ללקוחות פרטיים. זאת ועוד, מהודעת ההפסקה עולה כי ממוצע הגילאים של לקוחות המבקשת שעסקותיהם נסלקו על-ידי המשיבות בשנת 2019 עמד 71.6 שנים – נתון המעיד על כך שחלק ניכר מן הלקוחות המחויבים על-ידי המבקשת הם קשישים. אני סבורה כי יש בנתון זה, בהצטרפו לנתונים על אודות שיעור החיובים הגבוה כאמור, כדי להקים חשש ממשי מפני ניצול לקוחות קשישים והטעייתם.

“זאת ועוד, אני סבורה כי יש ליתן משקל ניכר בענייננו לעיצום הכספי שהטילה הרשות להגנת הצרכן על המבקשת, ואשר הועמד עם תום ההליך המינהלי על סך של כחמישה מיליון ש”ח, בגין 117 הפרות של חוק הגנת הצרכן. כפי שבואר בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, עיצום זה הוטל על המבקשת בשל התנהלותה העסקית מול לקוחות, קשישים בעיקרם, העולה כדי הונאת לקוחות, הטעיה והפעלת השפעה בלתי הוגנת עליהם. אציין כי לא נעלם מעיני הערעור אשר הגישה המבקשת על העיצום הכספי שהוטל עליה כאמור, ואולם, יש בעיצום זה כדי להוות לפחות ראיה לכאורה לטענות המועלות על-ידי המשיבות.

“נוכח כל האמור, אני סבורה כי המשיבות אכן הציגו תשתית לכאורית בדבר קיומו של “חשש ממשי” לכך שיש בפעילות המבקשת “משום הונאת לקוחות, הטעית לקוחות, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליהם”, ולכן בשלב זה של ההליך נדמה כי סירוב המשיבות לספק שירותי סליקה למבקשת הוא סירוב סביר. משכך, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים”.

עוד אומרת השופטת כי “[…] אמנם אין לכחד כי דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני תסב נזק כלכלי למבקשת, ואולם, אני סבורה כי האינטרס הציבורי הטמון בהגנה על צרכנים קשישים מפני הונאה והטעיה – מכריע בענייננו את הכף. הלכה למעשה, קבלת הבקשה למתן צו מניעה זמני משמעה המשך פעילותה העסקית של המבקשת אל מול לקוחות קשישים, תוך חיובם בסכומי כסף גבוהים (לכאורה יתר על המידה) מידי חודש בחודשו. אם כן, בבואנו לבחון בקשה מעין זו שומה עלינו לשוות את החשיבות הרבה הטמונה בהגנה על אוכלוסיות מוחלשות, ובהן קשישים. בתוך כך, על בית-המשפט להישמר מפני מתן “הכשר” (אף אם לתקופת זמן מוגדרת) לפעילות אשר יש בה לכאורה משום פגיעה צרכנית בקשישים – תופעה אשר נראה כי פושה בתקופה האחרונה בקרבנו, כפי שעולה מעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ויש לעשות כל מאמץ למגרה. קבלת הבקשה למתן צו מניעה זמני עלולה לפגוע, אפוא, הן בקשישים רבים והן בחברה כולה. פגיעה זו מטה את מאזן הנוחות לצד דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני”.

“[…] סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט המחוזי. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסך של 4,000 ש”ח.”