העליון דחה בקשת ערעור של המנהלת ובעלת המניות בשתי חברות אינטרנט וטלקום בייצוגית המתנהלת נגדן

בית-המשפט העליון דחה (29.3.2022) בקשת ערעור של המנהלת ובעלת המניות בשתי חברות אינטרנט וטלקום במגזר הערבי, בתובענה ייצוגית המתנהלת נגדן בבית-המשפט המחוזי בחיפה.

בהחלטה [רע”א 147/22] כתבה כבוד השופטת ענת ברון בין היתר כי מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א’ בולוס), שניתנה ביום 7.11.2021 ב- ת”צ 38231-04-20. במסגרת החלטה זו נדחתה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שהוגשה נגד הנתבעת ונגד שתי חברות שבבעלותה.

מדובר ב”מנהלת ובעלת המניות בחברות, שעל פי הנטען מספקות שירותי אינטרנט ומפעילות מוקד שירות טלפוני. ביום 30.4.2020 הגישו 24 המשיבים בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד הנתבעת ונגד החברות, בטענה כי החברות נוהגות לפנות טלפונית ללקוחות פוטנציאליים שלא נתנו לכך את הסכמתם, להציע להם חבילות אינטרנט מוזלות, ולאחר קבלת פרטי כרטיסי האשראי לחייב את הלקוחות מבלי לספק להם כל שירות בתמורה. עוד נטען כי חולוד והחברות המשיכו לחייב את הלקוחות גם לאחר שביקשו להפסיק את ההתקשרות, וכן חייבו כרטיסי אשראי של אנשים שמעולם לא התקשרו עימן. עילות התביעה המפורטות בבקשת האישור הן עשיית עושר ולא במשפט, הטעיה וחוסר תום לב, והפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981. בנוגע לבעלים, נטען כי יש לבצע הרמת מסך בינה לבין החברות בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, תשנ”ט – 1999; ולחלופין כי יש לחייבה באופן אישי בנזקי הקבוצה, בעילה של חוסר תום לב ובשל אחריותה האישית לנזקי המשיבים. המשיבים עתרו בבקשת האישור לסעד של השבת הכספים שנגבו שלא כדין, בסכום מצטבר של כ- 45 מיליון ש”ח.

“ביום 20.12.2020 הגישו החברות והבעלים שלהן בקשה לסילוק על הסף של בקשת האישור; ואולם לאחר דיון בבקשה הודיע בא כוחן כי הוא מקבל את המלצת בית-המשפט המחוזי למחיקת בקשת הסילוק בנוגע לחברות, ועומד על בקשת הסילוק רק בנוגע לבעלים. בעניין זה נטען בבקשה כי הכלל הוא שבית-משפט יורה על הרמת מסך בתובענה ייצוגית רק במקרים חריגים, וכי המקרה הנוכחי אינו נמנה עימם. זאת, כיוון שלא הונחה תשתית ראייתית לכך שהבעלים עשתה שימוש פסול בחברות כדי להונות לקוחות או לקפח נושים; ועוד נטען כי צירופה להליך הייצוגי נעשה אך ורק כאמצעי להפעלת לחץ פסול על החברות, לסיים את ההתדיינות בדרך של פשרה למרות שמדובר בהליך סרק. הנתבעת טענה כי אין די בכך שהיא משמשת כמנהלת וכבעלת מניות בחברות כדי להצדיק הגשת תביעה אישית נגדה, שכן יש להצביע על אירועים ספציפיים שבהם פעלה בחוסר תום לב או ברשלנות, והמשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בהקשר זה.

“המשיבים מצידם טענו כי הניחו תשתית עובדתית לכאורית המעידה על מעורבותה האקטיבית במעשי המרמה; וכי ההליך דנן אינו עומד באמת המידה המחמירה של סילוק על הסף, בפרט שעה שמדובר בבקשה לאישור תובענה כייצוגית.

“בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת הסילוק בהחלטה מיום 7.11.2021 שהיא נושא בקשת רשות הערעור שלפניי. בהחלטתו, נשען בית-המשפט על ההלכה שלפיה ככלל אין לדון בבקשה לסילוק על הסף כבקשה מקדמית במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית; זאת מאחר שהליך אישור תובענה כייצוגית הוא עצמו הליך מקדמי שפיצולו עלול לגרום לסרבול יתר; ועוד צוין כי סילוק על הסף שמור למקרים חריגים שבהם בקשת האישור היא בקשת סרק. בהחלטה הובהר כי המשיבים צירפו שני תצהירים מאת עובדות לשעבר בחברות, המפרטים את זיקת הבעלים לגביית הכספים במרמה – ונקבע כי מדובר בתשתית ראייתית מספקת בשלב זה, המצדיקה את המשך בירור בקשת האישור גם ביחס לבעלים. בתוך כך צוין, כי “בהנחה כי הנטען בכתבי הטענות והנתמך בראיות שצורפו לבקשת האישור, וביניהן התצהירים שעל תוכנם עמדתי לעיל, יוכח – קיימת לכאורה אפשרות סבירה לחיובה האישי של המבקשת, ומכאן אין כל מקום לסילוק בקשת האישור כנגד המבקשת” (פיסקה 15 להחלטה).

“בבקשת רשות הערעור נטען שבקשת האישור אינה מגלה תשתית עובדתית כלשהי, ולו לכאורית, לחיובה של חולוד באופן אישי – ולכן יש לסלק את ההליך נגדה על הסף. כך במיוחד שעה שמדובר בהליך ייצוגי, שאז המבחנים להרמת מסך מחמירים יותר. לדברי המבקשות, לא ייתכן לעשות שימוש בבעלים כ”בת ערובה” בהליך ייצוגי דל ראיות – והכל על מנת ללחוץ עליה להסכים לפשרה שאינה עולה בקנה אחד עם מטרותיו של חוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו – 2006.

“לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף, אף מבלי שאדרש לתשובת המשיבים. סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית שמור למקרים קיצוניים, שבהם שמדובר בבקשת סרק שאין בה ממש, או כשקיימת טענת הגנה השומטת את הקרקע מבקשת האישור כולה. זאת משום שהליך אישור תובענה כייצוגית הוא כשלעצמו הליך מקדמי, ובקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית היא אפוא הליך מקדמי שבמקדמי. בהינתן האמור, הכלל הוא שטענות סף נגד אישור תובענה כייצוגית לא יידונו במסגרת בקשה לסילוק על הסף, אלא במהלך הדיון בבקשת האישור עצמה. לנוכח המדיניות המחמירה בנוגע לבקשות סילוק על הסף, בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשת סילוק על הסף תיבחן אף היא על פי אמות מידה מחמירות; וממילא הלכה היא כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות דיוניות בנוגע לאופן ניהול ההליך, ובכלל זה בעניין דחיית בקשה לסילוק על הסף.

“בענייננו בית-המשפט המחוזי קבע שאין זה אחד מאותם מקרים שבהם ברור כי ‘אין בבקשה ולא כלום’ בכל הנוגע לבעלים, ולכן אין מקום לסילוק על הסף של ההליך נגדה; ובהתאם להלכות יסוד כמפורט לעיל, אינני רואה מקום להתערב בקביעתו. שאלת הרמת המסך והאחריות האישית של הבעלים נחזית בשלב זה ככזו שמצריכה בירור עובדתי ומשפטי – ודי בכך כדי להצדיק את דחיית בקשתה לסילוק על הסף של ההליך נגדה.

“יתרה מכך, מאחר שהבעלים היא המנהלת ובעלת המניות בחברות, אזי גם אם ההליך לא היה מופנה נגדה באופן אישי, לא מן הנמנע שהדיון בבקשת האישור היה בכל מקרה סב גם על פעילותה. בהינתן האמור, נראה שקבלת בקשת הסילוק בנוגע לבעלים ממילא לא תתרום ליעילות הדיון – וגם מטעם זה אין לשעות לבקשת הסילוק.

“סוף דבר — התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות”.

[הערה: עפ”י בקשה טלפונית, בשלב זה הושמט שמה של המנהלת מהידיעה כאן, לאחר פרסומה במקור; בהתאם להתפתחויות בתיק המתנהל ביית-המשפט המחוזי יוחלט לגבי פרסום השם בעתיד].