העליון דחה בקשת רשות ערעור על החלטת מחוזי וחייב את המבקש בתשלום הוצאות לחברת פלאפון

15:32 28.05.2020

קטגוריות: טלקום/וויירלס/מובייל משפט

תגים:

בית-המשפט העליון דחה (11 במאי 2020) בקשת רשות ערעור [רע”א 246/20] של כפיר בן שטרית על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב בהליך תובענה ייצוגית שהוא מנהל נגד חברת פלאפון תקשורת בע”מ.

כבוד שופטת בית-המשפט העליון ענת ברון כתבה בין היתר בהחלטתה בנושא זה:

“בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.1.2020 (ת”צ 28745-06-17, כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט), בגדרה הועבר הדיון בבקשה שהגיש המבקש לאישור תובענה כייצוגית, למותב אחר באותו בית-משפט; ויצוין כי זו הפעם השנייה שהדיון בבקשת האישור מועבר. המבקש איננו מלין על עצם העברת הדיון, אלא מערער על נוסח ההחלטה – ובעיקר על הקביעה שלפיה הוא הסכים לוותר על אחת מנושאי התביעה שביסוד בקשת האישור.

“המשיבה, חברת פלאפון תקשורת בע”מ, מספקת שירותי תקשורת מכוח רישיון שניתן לה למתן שירותי רדיו טלפון נייד בשיטה התאית (רט”ן).

“לדברי המבקש, שהוא לקוח של פלאפון, חלק ניכר מלקוחותיה רוכשים ממנה מספר קווי טלפון ניידים, בין היתר לשימוש משתמשים אחרים (למשל, בני משפחה או עובדים) – ואף הוא עצמו רכש מספר קווי טלפון לבני משפחתו. במוקד בקשת האישור, הטענה כי פלאפון מאפשרת לאותם ‘משתמשים אחרים’ להוסיף לחבילת הבסיס שירותים בתשלום, וזאת ללא ידיעתו או אישורו של המנוי שנושא בפועל בתשלומים אלה; וייאמר בהכללה מסוימת כי בקשת האישור עוסקת בשני מיני חיובים – חיוב המנוי בגין שירות ‘שיר בהמתנה’, וחיוב עבור הגדלת נפח הגלישה מקום שחבילת הגלישה הבסיסית נוצלה במלואה. עילות התביעה שפורטו בבקשת האישור הן הפרת הרישיון ובהתאם הפרה של חובה חקוקה, הטעיה ואי גילוי בניגוד לחוק הגנת הצרכן, התשמ”א -1981, חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט; והסעד שנתבקש הוא השבה של החיובים שנגבו על ידי פלאפון שלא כדין, בסך של כ- 10 מיליון ש”ח.

“תחילה בקשת האישור הוגשה לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד ונדונה לפני השופטת הדס עובדיה, אולם בהחלטה מיום 9.12.2018 נקבע כי הדיון יועבר לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. החלטה זו התקבלה על רקע בקשה שהגישה פלאפון להעביר את הדיון בבקשת האישור, לפי סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו – 2006; תוך שנטען בבקשה כי בבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תלויות ועומדות שתי בקשות אישור קודמות, שמתנהלות לפני מותבים שונים, המעוררות כל אחת שאלות דומות ואף זהות לאלה שמתעוררות בבקשת האישור דנן: ת”צ 45281-04-14 פז נ’ פלאפון תקשורת בע”מ סבה על הטענה כי פלאפון גובה תשלום בגין שירות שיר בהמתנה מבלי לקבל את הסכמת המנוי, וב-ת”צ 17708-04-17 תהילה נ’ פלאפון תקשורת בע”מ נטען כי פלאפון גובה שלא כדין תשלום עבור הגדלת נפח הגלישה, בלא שניתן אישור מאת המנוי כנדרש. חרף התנגדות המבקש להעברת הדיון, בהחלטת ההעברה הראשונה נקבע כי הדיון בבקשת האישור יועבר למותב שדן בעניין פז (ההליך הראשון בזמן), שכאמור עניינו בשירות שיר בהמתנה, וזאת ‘אף אם קיימים הבדלים בין ההליכים’.

“לאחר שהדיון בבקשת האישור הועבר לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, למותב שדן בעניין פז, הגישה פלאפון ביום 31.1.2019 בקשה לפי סעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות למחיקת בקשת האישור שהגיש המבקש, ‘בשל קיום הליך דומה קודם’. על-פי הנטען, קיימת זהות מוחלטת בין שני ההליכים – ‘מדובר באותה סוגיה, באותה קבוצה ובאותו נזק נטען’, ובהתאם יש למחוק את בקשת האישור בהיותה המאוחרת בזמן. בתגובת המבקש מיום 30.7.2019 לבקשת המחיקה, הודיע המבקש כי מאחר שהצדדים בעניין פז התקשרו בהסדר פשרה (אותו הגישו לבית-המשפט בצירוף בקשה לאישורו), ומכיוון שלדבריו הוא עצמו נמנה עם הקבוצה כהגדרתה בהסדר הפשרה בעניין פז, הוא ‘אינו עומד על בירור טענותיו בהקשרו של שירות זה [שיר בהמתנה]; ועמדתו זו קיבלה ביטוי גם בתגובה נוספת שהוגשה מטעמו ביום 25.9.2019. עם זאת, הבהיר המבקש כי לשיטתו אין מקום למחוק את בקשת האישור במלואה משום שהטענות ביחס לנפח הגלישה אינן באות בגדרי עניין פז, ועוד טען כי אין חפיפה בין הטענות שבבקשת האישור לעניין נפח הגלישה לאלה שהועלו במסגרת עניין תהילה.

“בתום דיון שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים, בהחלטה מיום 5.1.2020 הורה המותב שדן בעניין פז על העברת הדיון בבקשת האישור למותב שדן בעניין תהילה – והחלטה זו היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפניי. בהחלטת ההעברה השנייה נקבע כי בנסיבות שנוצרו, שבהן הדיון בעניין פז מצוי כבר בשלבי אישור הסדר פשרה והמבקש הודיע כי איננו עומד עוד על בירור טענותיו בעניין שיר בהמתנה, אין מקום כי המותב שדן בעניין פז יידרש לסוגית נפח הגלישה, שממילא מתבררת בפני מותב אחר – ולכן ובהינתן הסכמת הצדדים, הדיון בבקשת האישור יועבר למותב שדן בעניין תהילה והוא שיחליט אם וכיצד לנהל את בקשת האישור ויכריע בבקשות שהגישו הצדדים.

“בבקשת רשות הערעור המבקש איננו מלין על עצם העברת הדיון למותב שדן בעניין תהילה, אלא טוען כי בהחלטת ההעברה השנייה בית-המשפט המחוזי שיקף באופן שגוי את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים – ומבקש כי ייקבע שהחלטה זו איננה מחייבת ככל שהיא נוגעת לפלוגתאות או ויתור על עילות או סעדים המפורטים בבקשת אישור. לדברי המבקש, הסכמתו ניתנה אך ורק בנוגע להעברת הדיון, תוך שהובהר כי הוא איננו מוותר על טענותיו כפי שהובאו בבקשת האישור.

“[…] לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. החלטת ההעברה השנייה, ובתוך כך נוסחה, היא החלטה דיונית מובהקת הנטועה היטב בגדרי שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בנוגע לאופן ניהול ההליך; והלכה היא שערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בהחלטות ביניים מעין אלה, אלא בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות בענייננו.

“[…] מעבר לכך ייאמר, שגם אין ממש בטענת המבקש כי בית-המשפט המחוזי תיאר את הסכמתו באופן לקוי.

“[…] הרושם הוא אפוא שבקשת רשות הערעור אינה אלה ניסיון מצד המבקש לחזור בו מהסכמה שניתנה על ידו, מבלי שפורטו הטעמים לכך ואף בלא שצוינו הפרטים המלאים הצריכים לעניין – וכזאת לא ניתן.

“סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות פלאפון בסך 6,000 ש”ח.”

הערת עורך Read IT Now: על ת”צ 17708-04-17 תהילה נ’ פלאפון תקשורת בע”מ ועל התובעת – עו”ד מירב תהילה – כתבתי מספר פעמים כאן באתר.