ארבע שנים אחר שהוגשה, נדחתה תביעה נגד בזק בגין שימוש בחדר תקשורת בבית מגורים באילת מבלי ששילמה עבורו ועבור הוצאות נלוות

ארבע שנים אחר שהוגשה, דחה בית-משפט השלום באילת תביעה נגד בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ בגין שימוש בחדר תקשורת בבית מגורים בעיר מבלי ששילמה עבורו ועבור הוצאות נלוות.

כבוד השופטת ליאורה אדלשטיין כתבה בין היתר בפסק הדין [ת”א 26135-11-16] שניתן ב- 19.11.2020:

“לפניי תביעה לפינוי חדר תקשורת בבניין השייך לתובעת ותשלום דמי שימוש עבורו וכן תשלום עבור צריכת חשמל ומים, מיסי וועד וארנונה ומסי והיטלי עירייה אחרים. התובעת היא נציגות דיירי בית משותף הידוע כבית 6007 בדרך יותם, אילת.

“בסוף פברואר 2016 נודע לתובעת אגב אורחא כי הנתבעת, שהיא חברה ציבורית הפועלת עפ”י חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ”ב – 1982, עושה שימוש במחסן מחובר לרשת החשמל של הבניין וקיים בו ציוד פעיל המשמש את הנתבעת לצרכים שהם מעבר לצרכי הבניין עצמו”.

חברת בזק בתגובה לפניית התובעת השיבה באפריל 2016 כי “המחסן הוענק לה עם הקמת הבניין וכי השקיעה במקום משאבים רבים, ודחתה את דרישת הפינוי והתשלום”.

עוד טענה בזק כי “מדובר בבניין מגורים שנבנה בשנות ה- 70. עיון במפרט מעלה כי בתוכנית קומת הקרקע הוקצה שטח לחדר דואר וזהו חדר התקשורת מושא כתב התביעה. הגורם האחראי לאספקת שירותי תקשורת באותה עת היה מנכ”ל בתי הדואר מכוח סמכותו לפי פקודת בתי הדואר, וסמכותו זו נפרשה בין השנים 1930 ועד כמעט סוף 1976. וזו הסיבה לכך שהחדר כונה בתשריט ‘חדר דואר’ ולא ‘חדר בזק’.

“מנהל הדואר היה מוסמך להיכנס למקרקעין פרטיים או ציבוריים ולהתקין בהם תשתית תקשורת שתשרת את הדיירים השונים אף ללא הסכמת הבעלים או המחזיק של הקרקע”.

“[…] בשנת 1979 הועברו סמכויות המנהל הכללי של הדואר לשר התקשורת. באותה שעה היו בבניין התובעת מנויים שהיה להם קו טלפון […] המשמעות היא שציוד התקשורת היה מותקן כבר בתאריך זה כי אחרת לא ניתן היה לחבר מנוי”.

בהכרעת השופטת נאמר כי היא החליטה לדחות את התביעה בשל מספר נימוקים אותם פירטה בפסק הדין.

לדברי השופטת התביעה התיישנה. היא קבעה עוד כי חברת בזק נמצאת במקום כדין לאחר “שנכנסה בנעלי משרד התקשורת”. לדבריה, “עובדת קיומו של חדר התקשורת נרשמה באותו מפרט/תשריט שהתלוותה להיתר הבנייה שהוא הבסיס לחוזה הרכישה של הדירות בבניין על-ידי כל הדיירים המקוריים. המלים ‘חדר דואר’ כתובות על התשריט באותיות קידוש לבנה. החדר היה בשימוש הנתבעת 37 שנים לפני שהחליטו הדיירים לברר מה פשרו”.

“[…] הדיירים למעשה העדיפו לנהוג בעצימת עיניים כל השנים ולא להתייחס לשאלה למי שייך הבניין. מתברר כי גם לו היו מבררים דבר זה מלכתחילה, הייתה התוצאה אותה תוצאה אליה ניתן להגיע כעת – והיא שבדין קיבל לידיו משרד הדואר את החדר ובדין ירשה אותו ממנו הנתבעת לאחר שקודם לכן הפך להיות בשימוש משרד התקשורת”.

מכל הסיבות המפורטות בפסק הדין נדחתה התביעה והתובעים נדרשו לשלם לבזק שכר טירחת עורך דין בסך של 12,000 ₪.

= = = = = = =

בפסק הדין מציינת השופטת כי חברת בזק הודיעה לבית-המשפט על פסק דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים בתובענה ייצוגית נגד בזק בנושא דומה [ת”צ 17926-12-17]. על אותו פסק דין פירסמתי ידיעה כאן ב- 28.5.2020.

= = = = = = =