תובענה ייצוגית נגד פרטנר תקשורת ופרטנר פתרונות תקשורת נייחים בנושא גביית תשלום עבור שירות אנטי וירוס ה”נעשית בצורה מתוחכמת ובלתי הגונה”

לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד הוגשה תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגד פרטנר תקשורת ופרטנר פתרונות תקשורת נייחים בנושא גביית תשלום עבור שירות אנטי וירוס ה”נעשית בצורה מתוחכמת ובלתי הגונה”.

התובע בתיק זה הוא אוהד שפר. התובע הצטרף ב- 11.8.2016 לתוכנית אספקת שירותי אינטרנט (תשתית וספק) בשם Summer Home של הנתבעת מס’ 2. כפי שיפורט בהמשך, מדובר בתביעה שבאה בעקבות תביעה קודמת של התובע נגד שתי הנתבעות הללו.

בכתב הטענות נאמר בין היתר כי “עניינה של תביעה זו ושל הבקשה לאשרה כייצוגית הוא גביית תשלום עבור שירות אנטי וירוס אשר נעשית בצורה מתוחכמת ובלתי הגונה: תחילה השירות ‘מסופק’ כהטבה ללא תשלום, כחלק מעיסקת ‘באנדל’, שבם המנוי מצטרף הן לשירותי הסלולר שמספקת הנתבעת מס’ 1 [פרטנר תקשורת]  והן לשירותי האינטרנט שמספקת הנתבעת מס’ 2 [פרטנר פתרונות תקשורת נייחים].

“כאשר המנוי מבטל את אחת התוכניות (במקרה של התובע הוא אפילו לא נטש את הנתבעת 1 אלא רק שינה את תוכנית הסלולר עליה היה מנוי), הוא מתחיל להיות מחוייב בגין אותה הטבה – ללא מתן הודעה אודות הכוונה לגבות תשלום עבורה, וגם ללא מתן הודעה מתאימה אודות התחלת הגבייה, ולמעשה מבלי שלנתבעות נתונה הזכות לגבות ממנו תשלום ללא קבלת הסכמתו”.

“עניינה של בקשה זו הוא, איפוא, הנזק שנגרם למנויי הנתבעות כתוצאה מאותה שיטת סוס טרויאני: הטבה שהופכת לנטל כספי – בשקט. מסתבר כי שיטת פעולה זו אינה זרה לנתבעות”.

התובע הגיש ביום 6 במארס 2019 תביעה ובקשה לאשר כתובענה ייצוגית [בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, ת”צ 11151-03-19] כאשר העובדות עליהן התבססה הבקשה הקודמת נמסרו לו ברובן, לדבריו, על-ידי נציג של הנתבעות.

“לאחר הגשת הבקשה פנו ב”כ הנתבעות אל ב”כ התובע וטענו בפניו כי העובדות עליהן התבססה התביעה הקודמת לא היו נכונות ופרטו בפניו את העובדות שטענו כי הן נכונות”. ב- 21.11.2019 אף נמסרו הדברים בכתב. בעקבות המכתב הנ”ל סוכם על הסתלקות התובע מהבקשה הקודמת, “תוך הצהרת התובע על הכוונה להגיש את הבקשה הנוכחית”.

ב- 16.12.2019 ניתן פסק דין [לאישור בקשת הסתלקות מבקשה לאשר תובענה כייצוגית לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו – 2006] בתביעה הראשונה תוך שכבוד השופטת הדס עובדיה ציינה במפורש כי “[…] המבקש הצהיר על כוונתו להגיש בקשת אישור חדשה שתתייחס למצג העובדתי שנמסר לו ע”י המשיבות, ומנגד לטענת פרטנר אין מקום להגשת בקשת אישור חדשה”.

ידיעה על הגשת התביעה הראשונה פורסמה כאן באתר ביום 8.3.2019.

כתב התביעה החדש כולל “עובדות המבוססות בין היתר על המסמכים שבידי התובע שהועברו אליו מהנתבעות טרם הגשת הבקשה הקודמת, זכרונו ומכתב ב”כ הנתבעות”.

באשר לשירות אנטי וירוס של נורטון נשוא התביעה נאמר בכתב הטענות כי “[…] לתובע ישנם פיתרונות הגנה אחרים, עדיפים בעיניו, כך שאילו היה נמסר לו כי השירות הזה מסופק, גם ללא תשלום, היה תובע להימנע מכך, קל וחומר שלא היה מסכים לשלם סכום כלשהו עבור השירות המיותר בעיניו […] כאן חשוב לציין כי התובע מעולם לא קיבל את השירות המדובר, ובלאו הכי לא עשה בו שימוש כלשהו” התובע לא קיבל קישור לתוכנת האנטי וירוס וגם לא קוד שימוש, וכמובן שלא התקין את התוכנה“. [ההדגשה – במקור].

בהמשך כתב התביעה נאמר כי “[..] התנהלותן של הנתבעות אינה הגונה. תחילה ניתנת הטבה, אשר ניתן להטיל ספק עד כמה המנויים מודעים לקיומה, ובמיוחד ניתן להטיל ספק עד כמה המנויים מודעים ומסכימים לעובדה, כי בתנאים מסויימים ההטבה עלולה להפוך לנטל, והשירות הניתן במסגרתה יהיה כרוך בגביית תשלום”.

“[…] התופעה המכונה ‘גביית תשלומים שלא כדין’ היא חזון כה נפרץ במחוזותינו, עד כי נדמה כי השתכחה חומרתה: כאשר ספק מקבל גישה ישירה לכיסם של לקוחותיו על-ידי קבלת פרטי כרטיס האשראי שלהם, מוטלת עליו חובה חמורה שבעתיים לדייק בגבייה ולגבות אך ורק את מה שהוסכם כי ייגבה”.

עוד נאמר בכתב התביעה כי “ביום 18.2.2020, לאחר הסתלקות מהבקשה הקודמת ולפני הגשת בקשה זו, פנה התובע באמצעות הח”מ לב”כ הנתבעות על-מנת לבחון את האפשרות להגיע להסכמות, ולמצער על-מנת לקבל נתונים אודות ההיקף המשוער של התביעה. פנייה זו לא הובילה להסכמות כלשהן”.

התביעה החדשה (כמו קודמתה) הוגשה באמצעות עו”ד אסף שילה.