תובענה ייצוגית נגד המדינה תאגיד השידור הישראלי הציבורי ‘כאן’ בעניין חובת הנגשה לבעלי מוגבלויות בשל “הדרת אוכלוסיית החירשים בישראל מטקס הדלקת המשואות ב- 9.5.2019”; “הטקס לא הונגש לאוכלוסייה זו, כנדרש וכראוי, באמצעות תרגום לשפת הסימנים”

ב- 31.12.2019 בצהריים דיווחתי בחלון המבזקים של אתר זה: הוגשה (31.12.2019) תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגד מדינת ישראל ונגד תאגיד השידור הישראלי הציבורי ‘כאן’ בעניין חובת הנגשה לבעלי מוגבלויות; “עניינה של התביעה הוא בהדרת אוכלוסיית החירשים בישראל מטקס הדלקת המשואות 2019 שנערך בהר הרצל בירושלים ב- 9.5.2019, כתוצאה מכך שהטקס לא הונגש לאוכלוסייה זו, כנדרש וכראוי, באמצעות תרגום לשפת הסימנים”; היקף התביעה הקבוצתית: 3 מיליון ₪; טרם פורסם הנוסח המלא של כתב התביעה.

הנתבעים הם וועדת השרים לענייני סמלים וטקסים (באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) ותאגיד השידור הישראלי הציבורי ‘כאן’.

בכתב הטענות נאמר בין היתר כי “[…] קשה לדמיין הדרה משפילה וקשה יותר מהדרת החירשים מאירועים ממלכתיים בכלל ומטקס הדלקת המשואות לציון יום העצמאות של המדינה, המהווה את ‘מדורת השבט’ הישראלית, בפרט.

“כתוצאה מהיעדר הנגשה מתאימה, עבור אוכלוסיית החירשים בישראל, מהווים אירועים ממלכתיים מעין אירוע סגור אליו לא הורשו, מבחינה מעשית ומהותית, להיכנס והם נותרו מחוץ לתחום, פגועים, מקופחים ומושפלים.

“עניינו של ההליך הנוכחי בהפרת חובותיה של המשיבה 1 להנגיש טקסים ממלכתיים אשר על עריכתם היא אמונה מכוח החלטת ממשלה. בין אלו, בולט טקס הדלקת המשואות שנערך בהר הרצל ביום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל, אשר חרף מעמדו המרכזי בציבוריות הישראלית לא הונגש לאוכלוסיית החירשים בישראל בדרך של התאמתו לשפתם – היא שפת הסימנים.

“הן חוקי ההנגשה המיוחדים והן חובות שחלות על המשיבה מכוח היותה רשות מינהלית מובילים למסקנה הברורה כי היעדר הנגשת טקסים ממלכתיים בכלל, וטקס הדלקת המשואות בפרט, מהווה הפלייה פסולה.

[…] הפלייה זו גרמה לאוכלוסיית החירשים נזק חמור בדמות תחושות קשות של חוסר שיוויון, הפלייה, קיפוח והדרה”.

התובעת בתיק זה היא ננה בר. היא מוצגת בכתב התביעה כ”חוקרת בלימודי תזה, לקראת דוקטורט, בחוג למגדר ונשים באוניברסיטת תל אביב. פובליציסטית, מרצה לזכויות קהילת החירשים/ות ואוכלוסיית אנשים עם מוגבלויות, גם בתחום הקולנוע בזיקה לשיח מוגבלויות ולימודי חירשות מנקודת מבט פמיניסטית.

“אחת ממייסדות המרכז הישראלי ללימודי חירשות, ארגון ששם לו למטרה לקדם הכרה בשפת הסימנים ושיוויון זכויות בכל מישורי החיים הציבוריים והאישיים של קהילת החירשים וכבדי השמיעה בישראל. הארגון מקדם חקיקה של הכרה בשפת הסימנים הישראלית.

“המבקשת מנהלת מאבק נגד הכחשת שפת הסימנים ותרבות החירשים במערכת החינוך. בשנים 2008-2017 עבדה כאחראית תחום נגישות ושיוויון בהשכלה הגבוהה.

“[…] המבקשת, כצופה בטלביזיה כמו רבים ורבות בישראל, ‘צפתה’ באירועי יום העצמאות, אולם לא יכלה להבין את הנאמר בשל הפלייה המתגלמת בהדרת שפת הסימנים מן המסך. המבקשת חשה כי היא מודרת (כמו רוב בני קהילת החירשים/ות) ממדורת השבט.

“המקרה המצויין בתביעה אינו מקרה יחיד אלא בין רבים והוויה זו של הדרה נשנית היא קשה, מזלזלת ומעוררת תחושות של עלבון, זעם ודחק. כי הפלייה תמיד יוצרת מציאות בה את/ה מסתובב/ת כאזרח/ית סוג ג’ ולכך יש משמעויות קונקרטיות פוליטיות וחברתיות כמו תודעה וחיים של עוני כ’גזירת גורל’. מופעי אי השיוויון האלה יוצרים גם תחושות של עָקָה ותפיסה עצמית חלשה בגלל המוחלשות המובנית שאותם מפנים כלפינו כקהילה”.

בהמשך כתב הטענות מצויין כי “[…] עד היום אף בית-משפט לא דן ופסק בעניינים הקשורים בחובת ההנגשה לחירשים”.

“[…] במקרה הנוכחי, המבקשת אינה יודעת האם הבחירה שלא לפעול באופן שמכבד את שפתם של החירשים ולהנגיש להם את הטקס בצורה ראוייה נעשתה מתוך כוונה, אדישות או רשלנות גרידא. אלא שהדבר אינו משנה. הדין הברור הוא שעל נותן השירות החובה להבטיח כי לא תיגרם הדרה והפלייה בפועל, ומקל וחומר שהדברים נכונים מקום בו השירות ניתן ע”י המדינה עצמה”.

התביעה הוגשה באמצעות עורכי הדין חגי קלעי, חיה ארז ועדי גרינפלד.

הערת עורך Read IT Now: ב- 15 בפברואר 2019 פירסמתי כאן באתר ידיעה שכותרתה: בית-המשפט אישר בקשת הסתלקות של אותו תובע בשתי תביעות נפרדות נגד שידורי קשת, רשת מדיה וערוץ 10 החדש [בנושא נגישות שידורי לאוכלוסיית כבדי השמיעה בישראל].