“שליפות נתונים”: “במספר רב של הזדמנויות, במהלך של יותר משנתיים, הנאשם ניצל את גישתו למערכות משטרתיות למטרות אישיות. הנאשם פגע בפרטיותם של בני משפחתו וכן פגע באמון שרוחש הציבור למקצועיותם ויושרם של השוטרים”

בשנים האחרונות פירסמתי באתר זה שורה של מקרים של “שליפות מידע” ע”י בעלי תפקיד במשטרת ישראל ובשירות המדינה.

עתה פורסם (10.7.2022) לקט פסקי הדין של בית הדין למשמעת ובית הדין לערעורים לרבע השני של שנת 2022. הלקט הזה כולל מקרה אחד [ביד”ם 4/22] של “שליפות מידע” במשטרה [כאן – בעמודים 111-118].

“במועד הרלבנטי לכתב האישום, שירת הנאשם כסמל מחלקה ל”ט במג”ב איו”ש. במסגרת תפקידו, ניתנו לנאשם הרשאות שימוש במערכות משטרתיות שונות, וביניהן מערכת “שירת הסירנה”.

עפ”י  גזר הדין, הנאשם נכנס למערכת המשטרתית “שירת הסירנה” ובמספר פעמים בדק במערכת זו פרטים על עצמו ועל בני משפחתו [אביו, אחותו, אחיו, אחייניו, גיסו וגיסתו].

“במעשיו המתוארים לעיל, עשה הנאשם במספר רב של הזדמנויות שימוש לרעה בסמכות שניתנה לו מכוח תפקיד”.

“התביעה טענה שהנאשם ביצע את המיוחס לו במספר רב של הזדמנויות, במהלך של יותר משנתיים, ניצל את גישתו למערכות משטרתיות למטרות אישיות. הנאשם פגע בפרטיותם של בני משפחתו וכן פגע באמון שרוחש הציבור למקצועיותם ויושרם של השוטרים. התביעה טענה שמדובר בעבירה שהפכה לנפוצה בקרב שוטרים ועל בית הדין מוטלת החובה למגר תופעה זו באמצעות ענישה מרתיעה”.

לדברי גזר הדין, “התביעה טענה ששקלה במסגרת שיקוליה את הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, החיסכון בזמן שיפוטי, לקיחת אחריות על מעשיו, הערכותיו התקופתיות הטובות של הנאשם וטיב שירותו בחיל”.

מנגד, ההגנה, בין היתר “ההגנה הדגישה את העובדה שהנאשם בדק את קרובי משפחתו והמידע נשאר אצלו ולא הועבר לגורם נוסף”.

הרכב בית-הדין המשמעתי נחלק בדעתו לגבי גזר הדין הראוי לנאשם. שניים בהרכב, בדעת הרוב, אמרו כי “ההתפתחויות הטכנולוגיות האופייניות לדור זה, מהווה קרקע פורייה לשימוש לא חוקי במאגרי מידע. ריכוז המידע וזמינותו המיידית, בלחיצת כפתור, מקלה מאוד על המבקשים לעשות שימוש פסול במידע שנאגר בו. הזכות לפרטיות הינה נדבך מרכזי בחברה הישראלית ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בחוק הגנת הפרטיות תשמ”א – 1981, בתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע) תשע”ז – 2017 ועוד. הפסיקה דנה בנושא לא אחת”.

“[…] כידוע, בחודשים האחרונים נכנסה לתוקפה הנחיה של מפכ”ל המשטרה ולפיה ההלכים נגד שוטרים המבצעים לכאורה עבירות של כניסה אסורה למאגרי מידע, ינותבו לבית הדין.

“בקביעת גזר הדין הראוי, השיקול הראשון והחשוב ביותר הינו האינטרס הציבורי בכך שמאגרי המידע המחוזקים על ידי המשטרה יישמרו בצורה נאותה, לא ייפרצו, ומידע הנוגע אליהם לא יעבור למי שאינו רשאי להחזיק בו. שיקולים אישיים של הנאשם יהיו שיקול משני בחשיבותו.

“בשקלנו את האינטרס הציבורי לעיל, סברנו שנכון לקבוע תבחיני משנה, המסייעים לדרג את האירועים לפי חומרתם. המבחנים העיקריים הנוגעים לכך הם:  לאורך כמה זמן התרחשה העבירה? האם מדובר במעשה חד פעמי או בעבירות מתמשכות לארך שנים;

מה הייתה כמות שליפות המידע? כמויות הבדיקות שבוצעו;

זהות הגורם הנבדק: יש להבחין בין מצב בו הבודק בודק מידע על עצמו בלבד, למצב בו הוא בודק קרובי משפחה ממעגלים שונים בחייו ועד למקרה של שליפת מידע כנגד גורמים בהם יש לו אינטרס אישי ספציפי לברר פרטים לגבם כגון – יריב עסקי, מתלונן נגדו, מעורב בתיק פלילי יחד עם אחרים, שותף פוטנציאלי, בן/בת זוג פוטנציאליים לשוטר או לקרובי משפחתו ועוד ועוד.  אפשרות נוספת היא בירור אודות מפורסמים כדוגמת: זמרים, שחקנים, פוליטיקאים (נפוץ יותר לקראת בחירות) ועוד;

לצורך מה מבוצעת הבדיקה? ברי כי לא תמיד ניתן לברר נקודה זו, אך לרוב ניתן להסיק מעובדות כתב האישום, או מהראיות, מה היה המניע לביצוע הבדיקה ועל הענישה לשקלל גם רכיב זה;

סוג המידע אליו נכנס הנאשם שלא כדין. האם מדובר במידע דמוגרפי בלבד (כגון מקום מגורים, ת.ז., קשרי משפחה), האם מדובר במידע פלילי או האם מדובר במאגר מודיעיני. ברי כי חומרת העבירה הינה פועל יוצא של סוג המאגר;

האם הנאשם רק ראה את החומרים במחשב, האם הדפיס/צילם/העתיק והאם שמר אותם לעצמו או העביר אותם לצד ג’;

האם הנאשם קיבל תמורה בגין העברת המידע? לעניין זה, תמורה אינה חייבת להיות מוחשית דווקא. תיתכן תמורה בבחינת “שמור לי ואשמור לך”. כל מקרה על פי נסיבותיו.

“ברי כי מבחנים אלו אינם ממצים את כלל האפשרויות השונות הגלומות במעשה השליפה האסור, אך דומה כי יש בהם כדי למצות את החלק הארי של מקרי שליפת מידע אסורה ממאגרי המידע המשטרתיים.

“כמו כן נציין כי תבחינים אלו אינן עומדים בפני עצמם וכל תיק ייבחן על פי מכלול השיקולים הרלבנטיים. בחינת תבחינים אלו על המעשים בהם הודה והורשע הנאשם מלמדים כי הנאשם שלף מידע במשך מספר שנתיים וחצי לערך ובסה”כ ב-  39 שליפות מידע. השליפות לא התפרשו על פני 39 מועדים שונים אלא אירעו ב- 4 הזדמנויות שונות במהלכם ערך “מקבצי שליפות”. מושאי הבדיקות היו קרובי משפחתו, אשתו ילדיו אחייניו וגיסיו. על פניו ומכתב האישום לא עולה אחרת, המידע אותו בדק הנאשם היה דמוגרפי בלבד, כלומר לא במרשם הפלילי או המודיעיני, המידע לא הודפס ולא הועבר לצד ג’. גם לא נטען כי הנאשם בדק לצורך מסוים – כדוגמת המקרים המתוארים בתבחין ג’ לעיל. על פניו נראה כי הבדיקות נעשו מתוך סקרנות גרידא […] אצלנו מדובר בבדיקה מתוך סקרנות, במידע דמוגרפי בלבד והנאשם לא עשה כל שימוש שהוא, שלא לומר שימוש לרעה, באותו מידע שהגיע לידיו”.

“[…] מקבץ נתונים זה רק מחזק את העולה מכתב האישום ולפיו שליפת המידע נעשתה לשם סקרנות גרידא ולא לשום סיבה אחרת.  יחד עם זאת, גם לסקרנות יש גבול. בדבריו בפנינו אמר הנאשם כי הוא מודע לאיסור על שליפת מידע איסור המוזכר בשיעורים המתקיימים אחת לחודש. אם בכל זאת ולמרות החזרות הנשנות על האיסור, הנאשם מרשה לעצמו לבצע בדיקות לאורך תקופה של מספר שנים, המסר לא נקלט.

“בשימנו על כף אחת של המאזניים את הצורך בהעברת מסר ברור וחד משמעי לכלל שוטרי משטרת ישראל בדבר האיסור הברור והחד משמעי בשליפת מידע שלא לצורך אל מול הכף השנייה בה מצויות העובדות הספציפיות של מקרה זה יחד עם טיב שירותו של הנאשם לאורך שירותו ותוך שאנו מודעים למשקל הגדול יותר שיש ליתן לרכיב העברת המסר…”.

דעת הרוב מול דעת המיעוט

“[…] לאחר שמיעת הטיעונים ודבר הנאשם החלטנו, בדעת רוב, להטיל עליו את העונשים הבאים: נזיפה חמורה; קנס כספי של 3,000 ₪ שישולם ב- 3 תשלומים שווים ורצופים; הורדה בדרגה אחת על תנאי למשך 2 חודשים, כאשר התנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה של שימוש לרעה בסמכות שניתנה מכוח תפקיד, וזאת למשך שנה מהיום, ויורשע בגינה במהלך התקופה או לאחריה”.

בדעת המיעוט נאמר בין השאר כי “[…] הנאשם ביצע 31 עבירות של שימוש לרעה, בארבע הזדמנויות שונות שנפרסו על פני שנתיים וחצי. הנאשם פגע בפרטיותם של 17 אנשים שונים כפי שעולה מכתב האישום. אין מדובר בבדיקה אחת, חד פעמית אלה מדובר בביצוע עבירות באופן שיטתי וארוך בזמן.

“תכלית הדין המשמעתי היא כפולה, מחד גיסא להגן על תדמית המשטרה ולשמר את אמון הציבור בה ומאידך גיסא להרתיע שוטרים אחרים מביצוע עבירות משמעת דומות. למרבה הצער נחשף בית הדין למקרים לא מעטים של שימוש לרעה בסמכות שבאה לידי ביטוי בכניסה למאגרי מידע שלא לצורך מילוי התפקיד ומשכך גובר הצורך בהרתעת הרבים.

“החלטת המפקח הכללי שניתנה לאחרונה שככלל, כל שוטר/ת שיבצע/תבצע עבירה לפי סעיף 4 לתוספת הראשונה לחוק המשטרה התשס”ו – 2002, יועמד/תועמד לדין בפני בית ביד”ם, מדברת בפני עצמה, וככל הנראה מנסה להתמודד עם מציאות קשה של כניסה אסורה של שוטרים למערכות המידע וקושי של הארגון להתמודד עם התופעה הנ”ל. לאור האמור, סבור אני, כי תפקידו של בית הדין לתרום את תרומתו בצמצום תופעה זו, וזאת ניתן רק על ידי ענישה מחמירה.

“מששקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים תוך שהצבתי לנגד עיני את תכלית הדין המשמעתי כאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שבפנינו מחייב העברת מסר חד, ברור ומרתיע המוקיע מכול וכול מעשים מסוג זה כדי לעקרם מהשורש ולמנוע את הישנותם בעתיד.

“בהתאם לכך, שוטר המבצע עבירה של שימוש לרעה בסמכות שניתנה מכוח תפקיד, בדגש על כניסה למערכות מידע, עבירה לפי סעיף 4 לתוספת הראשונה, ראוי שמעמדו בארגון המתבטא בין השאר בדרגותיו, יפגע אף הוא לפרק זמן ההולם את חומרת המעשים. הורדה בדרגה על תנאי, לעניות דעתי, אינה מעבירה מסר זה.

“באם רוצים אנו לצמצם תופעה זו של כניסת שוטרים למאגרי מידע שלא לצורך, חובה עלינו, כבית דין, לנקוט בגישה עונשית מחמירה, הכוללת, במקרים המתאימים, גם הורדה בדרגה בפועל”.