שב”ס מנהל פיילוט החל מדצמבר 2019 שנועד להתמודד עם השימוש לרעה שעושים חלק מהאסירים במערכת הטלפוניה של בתי-הסוהר לצורך ביצוע עבירות

בית-המשפט העליון דחה ב- 30 ביוני 2020 בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז בלוד. במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקש להורות לשירות בתי-הסוהר להימנע מהשמעת הודעה מוקלטת במהלך שיחות טלפון שהוא מקיים באמצעות מערכת הטלפוניה של בית-הסוהר [“שחף”].

כבוד השופט עופר גרוסקופף כתב בין היתר בפסק הדין:

“המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר (שביעי במספר) בן 22 חודשים, וזאת בגין הרשעתו בשורה של עבירות, ביניהן קבלת דבר במרמה, התחזות לאחר, הונאה בכרטיס חיוב ופגיעה בפרטיות. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, אשר כלל לא פחות מ- 12 אישומים, בשנת 2016, בעת שריצה המבקש עונש מאסר בבית-סוהר “השרון” בגין עבירות של מרמה והונאה בכרטיסי חיוב, יצר קשר טלפוני עם אנשים שונים באמצעות מערכת הטלפוניה הציבורית של בית הסוהר, ותוך התחזות לאדם אחר גרם להם, או למצער ניסה לגרום להם, להעביר לידיו סכומי כסף משמעותיים.

“במהלך תקופת ריצוי עונשי המאסר שנגזרו על המבקש (הן הנוכחי והן קודמיו) ונוכח דפוס פעולתו האמור, נתנה נציבת שירות בתי-הסוהר מספר החלטות המונעות מן המבקש את השימוש במערכת הטלפוניה הציבורית בעת שהותו בבית הסוהר, וזאת למעט לצורך יצירת קשר עם עורכי דינו.

“יצויין כי החלטות אלו התקבלו לתקופה של חודש בכל פעם, וזאת על מנת לאפשר בחינה מחודשת של הצורך בהגבלה האמורה מעת לעת. בעקבות זאת, ביום 13.12.2016 הגיש המבקש עתירה לבית-המשפט המחוזי מרכז בלוד, התוקפת את החלטות הנציבה בטענה כי אלו אינן סבירות. ביום 14.5.2017 נתן בית-המשפט המחוזי פסק דין המקבל את העתירה. במסגרת פסק הדין, קבע בית-המשפט כי ההחלטה למנוע מהמבקש ליצור קשר טלפוני עם בני משפחתו, אשר הורשו לבקרו בבית-הסוהר, היא חסרת בסיס ובלתי סבירה. זאת, מאחר שהן האישומים העומדים נגד המבקש והן המיידעים המודיעיניים הקיימים בעניינו אינם מצביעים על מעורבות של בני משפחתו של המבקש בביצוע העבירות, ולכן אין הצדקה למנוע ממנו לשוחח עמם בטלפון. משכך, התיר בית-המשפט למבקש לבצע שיחות טלפוניות עם הוריו ואחיו, תוך שציין כי שב”ס מוסמך להאזין לשיחותיו, במידת הצורך.

“נוכח קביעות אלו, ביום 13.6.2017 הגישה המדינה בקשת רשות ערעור, אשר התקבלה בפסק דינו של בית-משפט זה. במסגרת פסק הדין בערעור, נקבע כי “החלטת הנציבה להאריך את האיסור בכל פעם בחודש אחד הינה סבירה לטעמנו והיא נועדה לאפשר לשב”ס לקיים ביקורת עצמית תכופה יותר על ההצדקה בהותרת האיסור על כנו”. כן צוין כי “[המבקש] הינו אכן ‘שור מועד’ בכל הכרוך בשימוש לרעה בטלפון. ועל כך מעידים עברו הפלילי, ובפרט העבירות החמורות שבביצוען הורשע, שנעשו באמצעות מכשיר טלפון מבין כותלי בית הכלא” (שם). משכך, הוחלט לקבל את ערעורה של המדינה ולהותיר בעינן את המגבלות שהוטלו על המבקש במסגרת החלטות הנציבה.

“מאז הגיש המבקש מספר רב של עתירות באותו עניין, אשר רובן ככולן נדחו”.

השופט מוסיף כי “עוד יצויין כי מאז ניתן פסק הדין בערעור ועד היום, הקל שב”ס מפעם לפעם במגבלות החלות על המבקש ביחס ליצירת קשרים טלפוניים, וכעולה מתגובת שב”ס לבקשה שלפניי, נכון לעת הזו מותר למבקש לבצע התקשרויות ל- 38 מספרי טלפון שונים, המשויכים, בין היתר, לבני משפחתו, לסנגוריה הציבורית, למרכז המידע של בתי-המשפט, לבאי כוחו של המבקש ועוד.

“החל מחודש דצמבר 2019, החל שב”ס בתוכנית פיילוט חדשה שנועדה להתמודד עם השימוש לרעה שעושים חלק מהאסירים במערכת הטלפוניה של בתי-הסוהר לצורך ביצוע עבירות. במסגרת הפיילוט, נבחרו 4 אסירים, והמבקש ביניהם, אשר הורשעו בעבירות של הונאה ומרמה, ואשר קיים מידע לפיו הם עושים שימוש לרעה במערכת הטלפוניה של בית הסוהר לצורך ביצוע עבירות דומות. הפיילוט פועל כך שבמהלך כל שיחה שמבצעים האסירים הללו, נשמעת בכל 45 שניות הודעה מוקלטת לכל משתתפי השיחה באורך של כ- 3-2 שניות, המתריעה כי “השיחה מתבצעת ממערכת שחף של שירות בתי-הסוהר”. כך מבקש שב”ס ליידע את כל משתתפי השיחה כי מי שמשוחח עמם הוא אסיר, ובדרך זו למנוע מאותם אסירים את האפשרות להתחזות ולהונות אדם אחר באמצעות הטלפון.

“בעקבות זאת, הגיש המבקש ביום 16.1.2020 עתירה לבית-המשפט המחוזי התוקפת את ההחלטה לכלול אותו בתוך הפיילוט האמור. במסגרת העתירה, טען המבקש כי ההודעה המוקלטת אשר נשמעת פעם ב- 50 שניות למשך כ-8-7 שניות (כך לטענתו), פוגעת בזכותו לפרטיות ולכבוד, פוגעת ביכולתו להשתקם וגוזלת את ממונו (שכן גוזלת מהמבקש זמן שיחה עליו הוא משלם).

“ביום 26.2.2020 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו הבהיר שב”ס כי מדובר בהודעה באורך של כ-3-2 שניות בלבד, וכי טענת המבקש שאורכה כ- 8-7 שניות עניינה בתקלה של יום אחד אשר תוקנה עוד באותו יום.

“עוד הוסיף שב”ס, כי על פי מידע מודיעיני המצוי בידו, במהלך שיחות טלפון שמקיים המבקש עם האנשים עמם הוא מורשה לשוחח, האחרונים מצרפים לשיחה נמענים נוספים בדרך של שיחת ועידה, וכך יכול המבקש להמשיך ולבצע עבירות מרמה. השימוש בהודעה המוקלטת נועד למנוע גם תרחישים מעין אלו.

“בתום הדיון, נתן בית-המשפט קמא פסק דין הדוחה את העתירה. […] משכך, מצא בית-המשפט קמא כי באיזון בין מכלול השיקולים, נוטה הכף לעבר הצורך למנוע מהמבקש להמשיך ולבצע עבירות מרמה מתוך בית הסוהר באמצעות הטלפון, כאשר האמצעי שנבחר לכך – השמעת ההודעה המוקלטת – הוא מידתי בנסיבות העניין”.

במסגרת בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון טען השב”ס בין היתר בתגובתו כי הבקשה “[…] נוגעת למימוש סמכותו של שב”ס לקבוע תנאים ומגבלות לקיומו של קשר טלפוני של אסירים מתוך בית-הסוהר. משכך, הרי שאין מדובר בבקשה המצדיקה מתן רשות ערעור. לצד טענה זו, שב”ס מוסיף וטוען כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה – לשיטתו, נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, אשר כולל ביצוע עבירות מרמה והונאה חמורות באמצעות הטלפון מתוך כותלי בית-הסוהר, ונוכח המידע המודיעיני הרב הקיים ביחס לניסיונותיו להמשיך ולעשות שימוש לרעה בזכות השימוש בטלפון, הרי שההחלטה לעשות שימוש בהודעה המוקלטת בעניינו היא החלטה סבירה, ראויה ומידתית, אשר נועדה למנוע חילול פשיעה מבין כותלי בית-הסוהר באמצעות מערכת הטלפוניה הציבורית של בית הסוהר”.

בפתח הכרתו אומר שופט העליון כי “לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, ונתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית-משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים, אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר”.

בהמשך ההכרעה אומר השופט כי “בענייננו, המדובר באסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות מרמה והונאה אותן ביצע באמצעות הטלפון, כשהוא מצוי בין כתלי בית-הסוהר (ומרצה עונש מאסר בגין עבירות מרמה קודמות). יתרה מכך, מחומר מודיעיני חסוי שהגיש שב”ס במסגרת תגובתו, עולה כי בהזדמנויות רבות עשה המבקש שימוש לרעה בטלפון בבית-הסוהר והמשיך בביצוע מעשי מרמה והונאה חמורים, תוך שהוא מעמיד פנים כי הוא אדם אחר. זאת, עשה לעיתים על אף ההגבלות שהוטלו עליו בקשר עם שימוש בטלפון בבית-הסוהר ותוך הפרתן. כפי שקבע בית-משפט זה בפסק הדין בערעור – די בנסיבות אלו כדי להצדיק  את שלילת אפשרותו של המבקש לעשות כל שימוש במכשיר הטלפון בבית-הסוהר (פסקה 5 לפסק הדין בערעור). משכך, הרי שמקל וחומר מוצדקת הטלת מגבלה קלה יותר על שימושו של המבקש בטלפון, בדמות הודעה מוקלטת המתריעה על היותו אסיר. זאת בפרט, כפי שציין בית-המשפט קמא, בהתחשב בכך שכלל האנשים עמם מורשה המבקש לשוחח בטלפון יודעים על היותו אסיר, ולכן השמעת ההודעה המוקלטת המתריעה על כך לא יוצרת כל פגיעה בפרטיותו.

“זאת ועוד, סבורני כי ההחלטה להשתמש בכלי זה חלף שלילה מוחלטת של אפשרותו של המבקש לשוחח בטלפון, וזאת על אף שבית-משפט זה אישר בעבר שלילה זו בעניינו של המבקש, מלמדת כי שב”ס הפעיל שיקול דעת ראוי עת איזן בין השיקולים השונים, והעניק משקל משמעותי לאינטרסים של המבקש ולרווחתו האישית. ודוק, השימוש בהודעה המוקלטת, שלא כמו המגבלות שהוטלו על המבקש בעבר (ושכאמור הוכרו כסבירות ומידתיות על ידי בית-משפט זה), מאפשר למבקש לקיים שיחות טלפון באורח סביר, כאשר מעת לעת מושמעת הודעה מוקלטת קצרצרה המתריעה בפני נמעני השיחה כי האדם עמו הם משוחחים הוא אסיר. כך נשמרת האפשרות של המבקש ליצור קשר עם העולם החיצון, תוך מזעור משמעותי של הסיכון שיצליח להונות ולרמות את נמען השיחה. הווה אומר, בהחלטת שב”ס לעשות שימוש בכלי של הודעה מוקלטת יש כדי למלא את הצורך להגן על שלום הציבור ולמנוע מן המבקש לחולל פשיעה מתוך בית-הסוהר באמצעות הטלפון, תוך פגיעה מינימלית ביותר במבקש וברווחתו. משכך, סבורני כי מדובר בהחלטה סבירה ומידתית, אשר איננה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור”.

בסיום ההכרעה אומר השופט כי “סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות”.