בג”ץ על מקום השידורים של תאגיד השידור הציבורי: “מששונה החוק ניתן מענה סטטוטורי לסוגיה שהועלתה בעתירה דנן ועל כן היא מתייתרת ודינה להימחק”

בית-המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק פירסם היום (12.9.2016) לגבי עתירה שהוגשה ע”י ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, עיריית ירושלים, ארבעה חברי כנסת [רועי פולקמן, נחמן שי, מוטי יוגב ואראל מרגלית] ואגודת העיתונאים בירושלים [הארגון היציג של העיתונאים בשידור הציבורי בישראל ונציגתם במשא ומתן על תנאי העבודה בתאגיד השידור הציבורי].

העתירה הוגשה נגד תאגיד השידור הציבורי הישראלי, המועצה של תאגיד השידור הציבורי, שר התקשורת וראש הממשלה בנימין נתניהו והרשות לפיתוח ירושלים.

בג”ץ קבע כי “מששונה החוק ניתן מענה סטטוטורי לסוגיה שהועלתה בעתירה דנן ועל כן היא מתייתרת ודינה להימחק”. בג”ץ אכן מחק את העתירה. עם זאת, בשל פגם בהתנהלות המשיבים הובא הדבר בחשבון בפסיקת הוצאות: שלושה מהמשיבים [להוציא את הרשות לפיתוח ירושלים] ישלמו הוצאות העותרים בסכום כולל של 28,000 ₪. בהרכב ישבו המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין והשופטות אסתר חיות וענת ברון.

כבוד המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין כותב בהחלטתו בין היתר כי “עתירה זו עניינה בשאלה מהיכן ישדר השידור הציבורי הישראלי החדש (להלן תאגיד השידור הציבורי או התאגיד) בתקופת הביניים עד למעברו למקום קבע בירושלים; היא הוסבה כנגד החלטת המשיבה 2 מיום 3.5.16, שקבעה הסדר לתקופת ביניים לשידור מחוץ לירושלים, בטענה כי זו סותרת את  סעיף 5 לחוק השידור הציבורי הישראלי, תשע”ד – 2014 שעל-פיו מקום מושבו של תאגיד השידור הציבורי בירושלים.

“ביום 11.8.14 פורסם ברשומות חוק השידור הציבורי המסדיר את פירוקה של רשות השידור הקיימת, ואת הקמתו של תאגיד השידור הציבורי החדש. סעיף 5 לחוק, בנוסחו אז, קבע: ‘מקום מושבם של המועצה ושל הנהלת תאגיד השידור הציבורי הוא בירושלים; עיקר שידוריו של תאגיד השידור הציבורי ישודרו מירושלים‘. יום תחילת שידורי התאגיד על פי סעיף 92 לחוק בנוסחו המקורי היה 1.4.15. בהמשך שונה תאריך זה מספר פעמים, וביום 10.9.15 תוקן החוק ומועד התחילה נדחה ליום 31.3.16 (תאריך זה שונה שוב לאחר מכן).

השופט רובינשטיין סוקר בהרחבה את כל ההתפתחויות שהיו בחיפושים אחר מקום הולם לשידורים בירושלים ומחוצה לה.

“ביום 31.12.15 נערך דיון בועדת הכלכלה של הכנסת, בין היתר בנוכחות העותר 1, העותר 3, נציגי משרד התקשורת ומנכ”ל התאגיד. בדיון טען העותר 1 כי קיימים פתרונות שונים בירושלים, וביניהם מתחם רשות השידור ברוממה ועוד, והתאגיד אינו עושה די למציאת פתרונות כאלה ומבכר למצוא פתרונות מחוצה לעיר. לדבריו, פתרון שיתחיל כזמני יהפוך לקבוע, שכן ‘ברור לכולם שאין פתרונות זמניים במדינת ישראל. אני לא מכיר פתרונות זמניים’ (…) ביום 13.3.16 שלח העותר 3 מכתב לתאגיד בו תוארו שלוש חלופות שלטענתו יאפשרו לתאגיד לשדר מירושלים מיום תחילת השידורים (30.3.16 באותה תקופה).

ביום 3.5.16 התקבלה ע”י מועצת התאגיד החלטה 01/2016 האומרת כי ‘מתוך הכרה בחשיבות קיום השידור הציבורי מירושלים, ובהתאם לקבוע בחוק, מועצת השידור הישראלי מחליטה לאשר להנהלה לבצע בימים הקרובים עסקת רכישה של נכס קבוע לשיכון התאגיד בירושלים. בד בבד על מנת לעמוד ביעד תחילת השידורים הקבוע בחוק, המועצה מאשרת לשכור מתחם זמני מחוץ לירושלים בו התאגיד יפעל בתקופת הביניים עד למעבר למתחם הקבע, וזאת בהלימה לחוות הדעת המשפטית של המשנה ליועמ”ש לממשלה’. בעקבות החלטה זו נחתם ביום 9.5.16 מסמך הבנות בנוגע לרכישת נכס בגבעת שאול, ומספר שעות לאחר מכן נחתם הסכם שכירות בנוגע לנכס במודיעין.

בעקבות דיון שנערך בבג”ץ ביום 7.7.16 ניתנה החלטה זו: ‘צו על תנאי כמבוקש. במסגרת תשובתם יתיחסו המשיבים גם לאפשרות לשימוש במתקני רוממה של רשות השידור, המצויים בבעלות מדינת ישראל, לתקופת הביניים, או בחלק מהם, או במתקן הלני המלכה, עד לכינון משכן הקבע של תאגיד השידור הציבורי. הבחינה תיערך מחדש, במבט הממוקד לצורך שעיקר שידורי התאגיד יהיו מירושלים. תשובה עד 27.7.16’. המשנה לנשיאת בית-המשפט העליון אומר כי “תשובה לא ניתנה כדבעי וכמצופה מרשויות ציבור, ואף לא הוגשה בקשת הארכה”.

“ביני לביני חלו המהלכים הפרלמנטריים שהביאו לתיקון החוק על דרך פשרה כפולה – הן בלוחות הזמנים והן במקום השידורים, כך שירושלים לא תיזנח ונמשיך לשמוע בחדשות את ‘קול ישראל מירושלים’ ולא ‘קול ישראל ממודיעין’, כפי ששאלנו בדיון, אך שידורים שאינם חדשות יוכלו להיות משודרים בתקופת הביניים מחוץ לירושלים.

“אין חולק על החשיבות הסמלית והממלכתית של שידור ציבורי מירושלים. על פי חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של סמלים ממלכתיים כגון נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון.

“יש לייחל כי מעתה לא תהיה תקומה לטענה של ‘הזמני ההופך קבוע’, שבנסיבות ישראליות יכלה שלא להיות מופרכת, אך לפנינו גושפנקת המחוקק להסדר החדש, הנחזה להיות ‘הדוק’.

“טוענים העותרים כי היה על המשיבים להשיב לצו על תנאי אותו הוצאנו ביום 7.7.16 או למצער לבקש ארכה. הצדק עמם. גם אם ידעו המשיבים כי עתיד להיעשות תיקון לחוק שייתר את העתירה, היה עליהם לעדכן את בית המשפט בהתפתחויות ולבקש ארכה למתן התשובה. מטעמי שכל ישר אין מקום לחייבם כעת לענות על הצו, כדרישת העותרים, מששונה החוק והתייתרה העתירה. עם זאת, פגם זה בהתנהלות המשיבים יובא בחשבון בפסיקת הוצאות”.

 ■ פורסם לראשונה בחלון המבזקים באתר זה בתאריך  12.9.2016 בשעה 17:53

■ עדכון: 12.9.2016 בשעה 21:30