עתירה לבג”צ בדרישה לחשוף את תיעוד השב”כ לעינויים ועונשים אכזריים ובלתי אנושיים בכלא אל-חיאם בלבנון, בין השנים 1985-2000

בית-המשפט העליון הורה לשירות הביטחון הכללי (שב”כ) ולמרכזת פניות הציבור במשרד ראש הממשלה להגיש –  עד ליום 21 במארס 2021 – תגובה מקדמית לעתירה לצו על תנאי נגד שהוגשה בידי 76 עותרים. העתירה דורשת לחשוף את תיעוד השב”כ לעינויים ועונשים אכזריים ובלתי אנושיים בכלא אל-חיאם שבדרום לבנון, בין השנים 1985-2000.

“בחודש מאי האחרון צוינו 20 שנים לנסיגת צה”ל מלבנון ולסגירת כלא אל-חיאם. הגיעה השעה לחשוף את התיעוד הקיים בידי השב”כ לגבי הזוועות שהתרחשו שם”. כך נטען בעתירה לצו על תנאי, שהוגשה באמצעות עו”ד איתי מק (שהוא העותר ה- 76).

בין היתר טוענים העותרים כי בתחילת שנת 1985, הוקם על ידי צבא דרום לבנון (צד”ל), בסיוע ובפיקוח של צה”ל, מתקן מעצר, חקירות ועינויים “המזכיר את מתקני העינויים אצל החונטות הצבאיות באמריקה הלטינית שמדינת ישראל חימשה באותן השנים. הכלא היה ממוקם בראש גבעה מעל הכפר אל-חיאם, במרחק קילומטרים ספורים בלבד מצפון לגבול עם מדינת ישראל והמושבה מטולה, אך כנראה מספיק “רחוק” מכדי לעניין את רוב הציבור הישראלי”.

משנת 1985 ועד לנסיגת צה”ל מלבנון, במאי 2000, כלא אל-חיאם שימש כמרכז מעצר, חקירות ועינויים של צד”ל – בניהול של צה”ל. למרות שלצה”ל הייתה שליטה אפקטיבית בדרום לבנון ועל צד”ל, במשך כל השנים מדינת ישראל וצה”ל הכחישו כל אחריות למתרחש בכלא אל-חיאם וכי התרחשו שם דברים לא חוקיים.

העותרים אומרים בעתירתם כי על פי תצהיר של הרמטכ”ל לשעבר, רא”ל (מיל’) דן חלוץ, שצורף לתגובת המדינה לעתירת הביאס קורפס שהגישו במרץ 1999 (בג”צ 1951/99) האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, משכורות הסוהרים והחוקרים בכלא אל-חיאם שולמו ישירות על ידי צה”ל. בתצהירו של רא”ל (מיל’) דן חלוץ אושרה מעורבות השב”כ בחקירות בכלא אל-חיאם. בין היתר: חלוץ אישר כי “קיים קשר בין שירות הביטחון הכללי וצד”ל בכל הנוגע לאיסוף מידע מודיעיני וחקירות המכוונות לסכל פיגועים באזור הביטחון נגד חיילי צה”ל וצד”ל. במסגרת זו אנשי שב”כ משתפים פעולה עם אנשי צד”ל, ואף מסייעים להם בהנחיה מקצועית ובהדרכה”. חלוץ לא שלל כי ישראלים מעורבים בחקירות אלא רק טען כי ישראלים “אינם משתתפים בחקירתם הפרונטלית של עצורים”. חלוץ אף אישר כי “אנשי שב”כ מקיימים מספר פעמים בשנה מפגשים עם חוקרי צד”ל בכלא אל-חיאם, וכך למשל מאז 1.1.99 ועד שלהי חודש יולי התקיימו 3 ביקורים בלבד של אנשי שב”כ בכלא”; חלוץ חשף כי מידע מן החקירות “מועבר על ידי צד”ל לידיעת גורמי ביטחון ישראלים”, וכי נחקרים מסוימים “נבדקו בפוליגרף על ידי הצד הישראלי במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים”.

על פי עדויות שאסף ארגון Amnesty International, ופורסמו בדו”חות בשנים 1992 ו- 1997, העינויים בכלא אל-חיאם כללו: חשמול חוזר של העצירים (באצבעות, באוזניים, בפטמות, בלשון ובאיבר המין), הכאה חוזרת בכל חלקי הגוף, הצלפה באמצעות כבל חשמל על גוף העציר בעוד הוא שוכב על הרצפה או תלוי באוויר על מוט או בכפות הרגליים של העציר, עינויים של קרובי משפחה כדי גרום לעצירים להתוודות, תליה באוויר של העצירים, בידוד ממושך בתאים זעירים, מניעת מזון וטיפול רפואי, החזקה של העצירים בעירום, החזקה ממושכת עם כיסוי ראש, שפיכת מים קרים או חמים על גוף העצירים, איומים בתקיפה מינית ואונס, דריכה על גוף העציר ובפרט עמידה על הראש והפנים שלו ועוד; לפחות 11 איש מתו במהלך מעצרם וחקירתם שם.

בהיעדר תאי שירותים זמינים עבור מרבית העצירים ובשל המגבלות על התקלחות, הם נאלצו לעשות את צרכיהם בדלי שהוצב בתא המעצר או על גבי עצמם, והדבר גרם למחלות עור ואחרות, שבכוונה לא טופלו; העדר האור בתאי המעצר, גרם לחלק מהעצירים לבעיות ראייה; כתוצאה מהעינויים והעונשים האכזריים, ובפרט החשמול של העצירים, לחלקם נגרמו נזקים בריאותיים בלתי הפיכים, כולל עיוורון או צורך לכרות את הגפיים שלהם.

העותרים מציינים כי לאחר נסיגת צה”ל מדרום לבנון, הכלא הפך למוזיאון ופועלים בלבנון ארגונים של קורבנות העינויים. “אך הסיפור של כלא אל-חיאם מעורבב עם תעמולה של ארגון החיזבאללה, ולכן קל למדינת ישראל, לשב”כ ולצה”ל להתנער ממה שהתרחש שם”.

העתירה מצביעה על כך שמספר העצירים ומי שהובאו לחקירה בכלא אל-חיאם, אינו ידוע. לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל היו שם בממוצע בכל עת כ- 200 עצירים, ובשיא — 350 עצירים. בין העצירים והנחקרים היו גם קשישים, נשים וילדים.

“חלק מהעצירים והנחקרים, היו שייכים או חשודים בהשתייכות לארגונים המזוינים הלבנוניים, כגון החיזבאללה ואמל, ולארגונים המזוינים הפלסטיניים, אשר נלחמו בצד”ל, צה”ל ומדינת ישראל; חלק מהעצירים היו קרובי משפחה וחברים של חשודים במעורבות בפעילות מזוינת, וחלק נעצרו רק כדי להפעיל עליהם לחץ לשתף פעולה ולשרת את צד”ל ומדינת ישראל; חלק מהעצירים היו פעילים במפלגה הקומוניסטית ובמפלגה הסוציאליסטית בלבנון, או סתם בעלי דעות פוליטיות שהתנגדו לכיבוש הישראלי בלבנון ולדיכוי שביצע צד”ל באזור”, נאמר בעתירה.

לדברי העותרים, “צה”ל וצד”ל מנעו במשך כ- 10 שנים ביקורים של הצלב האדום בכלא אל-חיאם, ולכן קיים יחסית מעט תיעוד שנאסף בזמן אמת על ההתעללות בעצירים ובנחקרים – מכאן החשיבות הציבורית הגדולה בחשיפת כל התיעוד אשר נמצא בידי השב”כ בעניין”.

בעתירה נטען כי “סירוב השב”כ והממונה על פניות הציבור במשרד ראש הממשלה לחשוף לציבור את המסמכים הרלוונטיים המוחזקים ברשותם לוקה בחוסר סבירות קיצוני, הם לא שקלו את השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה את האינטרס הציבורי העצום והזכות למידע, וכן הם מפרים את חובותיהם לפי הוראות תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), תש”ע-2010, כללי המשפט המינהלי והפסיקה. השב”כ והממונה על פניות הציבור במשרד ראש הממשלה אינם יכולים להסתיר מידע רק כדי להעניק חסינות לבכירים ולעובדים לשעבר בשב”כ, מפני ביקורת ציבורית על כך שהיו מעורבים ו/או נתנו תמיכה ו/או העלימו עין ו/או לא מנעו עינויים ועונשים אכזריים ובלתי אנושיים בכלא אל-חיאם”.

העותרת הראשונה בעתירה, דליה קרשטיין, הייתה מנהלת המוקד להגנת הפרט במשך כ- 26 שנים, והייתה מעורבת לפני 21 שנים בעתירה הנ”ל לגבי העצירים בכלא אל חיאם. מי שייצגו בעתירה היו עו”ד דן יקיר ועו”ד תמר פלג שריק. מדינת ישראל אינה נוהגת לקחת אחריות על שום דבר, בוודאי לא לגבי מעשיה בחו”ל, ולכן החשיבות הציבורית העצומה של תצהיר התשובה שהם הצליחו להשיג מרא”ל (מיל’) דן חלוץ.

העתירה הוגשה יחד עם פעילות/פעילי זכויות האדם ד”ר ישי מנוחין, יונתן גר, ניצה אמינוב, חנה בר”ג, יעל אגמון, נורה בנדרסקי, אור בן דוד, ד”ר ג’וליה צייטין, עופרה עופר אורן, פרופ’ רות הכהן פינצ’ובר, עודד אפרתי, איה גבריאל, רעיה רותם, ד”ר רוחמה מרטון, סא”ל (מיל’) תולי עמית פלינט, ד”ר צביה שפירא, רמי פינצ’ובר, אמנון לוטנברג, מיקי פישר, פרופ’ גדעון פרוידנטל, עומר ארוילי, יאיר בונצל, מארי בונצל, אריאל נייזנה, נורה גרינברג, נפתלי אורנר, פרופ’ נורית פלד אלחנן, רחל חיות, פרופ’ בן ציון מוניץ, עירית הלביא, אבישי הלביא, קלאודיו קוגון, ד”ר יונתן ניסים גז, שירה יהב, רוני סגולי, עדית ברסלאור, נוני טל, פרופ’ יגאל ברונר, ורדה חלד, שירלי נדב, תאיה גוברין-סגל, ד”ר סנאית גיסיס, מיאקו גליקו, דפנה בנאי, סיגל קוק אביבי, יהודית אלקנה, גיא בוטביה, שושנה לונדון ספיר, תמר כהן, צילי גולדנברג, ד”ר גלעד ליברמן, איתמר פיגנבאום, גליה ברנד, גיא הירשפלד, ד”ר אליוט כהן, נעמי קירשנר, אלי אמינוב, דניאלה יואל, ד”ר בטינה בירמנס, זהבה גרינפלד, עפר ניימן, יואב הס, נפתלי ספיר, ד”ר חנה ספרן, חיה אופק, ורד ביתן, שאול צ’ריקובר, חיים שוורצנברג, פרופ’ ורוניקה כהן, גדי שניצר, סמדר יערון, אמיר ביתן, ג’סיקה נפומנש ושרון גמזו.

* אזכיר כי בתחילת חודש מאי 2021 צפויה להידון בבג”ץ עתירה שהוגשה ע”י 80 עותרים – אף היא באמצעות עו”ד איתי מק – נגד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ונגד מרכזת פניות הציבור במשרד ראש הממשלה. לגבי עתירה זו פירסמתי כאן ב- 20.10.2020 את הידיעה שכותרתה: הוגשה עתירה לבג”צ בדרישה לחשוף את המסמכים מהתמיכה של המוסד במליציות נוצריות במלחמת האזרחים בלבנון.