מה שהחל ב- 4/2012 כתביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגד פרטנר בהיקף קבוצתי של 26.7 מיליון ₪ ונמשך בעליון, הסתיים במחוזי בהסדר פשרה בין הצדדים

מה שהחל ב- 3.4.2012 כתביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית) נגד חברת פרטנר תקשורת בע”מ בהיקף קבוצתי של 26.7 מיליון ₪ ונמשך בבית-המשפט העליון, הסתיים בבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בסוף דצמבר 2019 בהסדר פשרה בין הצדדים.

כבוד השופטת מיכל נד”ב כותבת בין היתר בפסק דינה [ת”צ 6730-04-12, מרים שוורץ ג’ונסון נגד פרטנר] שניתן ב- 22.12.2019:

“ביום 3.4.2012 הגישה התובעת, מרים שוורץ ג’ונסון, בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה, חברת פרטנר תקשורת בע”מ, בטענה כי המשיבה פועלת בניגוד להוראות הרישיון שלה לאספקת שירותי רט”ן (שירותי רדיו טלפון נייד בשיטה התאית) בכך שאינה מעניקה ללקוחות זכאים את מלוא ההטבות המגיעות להם.

“ביום 1.11.2009 נכנס לתוקפו תיקון לרישיון של המשיבה, כמו גם לרישיונן של החברות האחרות שלהן רישיון לאספקת שירותי רט”ן, המכונה בפי הציבור ‘חוק ניתוק הזיקה’.

“[…] המחלוקת בין הצדדים לעניין זהות ההטבה הייתה רק לגבי מכשירים שהמשיבה אינה משווקת. המשיבה הפרה את התיקון בשניים: התיקון חייב אותה לסווג מכשירים שאינם משווקים על-ידה לפי סוגם והמשיבה סיווגה אותם לפי עלות רכישתם; המשיבה הגבילה את גובה ההטבה למחיר ששילם המנוי בפועל עבור המכשיר באופן שמביא לכך שטבלת ההחזרים מרוקנת מתוכן.

“המשיבה טענה כי מילאה אחר הדין, כי סיווג מכשירים עפ”י מחיר הוא סיווג כדין וכי היא אינה מגבילה את ההטבה לגובה עלות המכשיר”.

יצויין כי במסגרת תיק זה נשמעה ביוני 2016 עדותו של עדן ברטל, מנכ”ל משרד התקשורת בתקופה הרלבנטית לתובענה.

ביום 3.9.2014 אושרה התובענה כייצוגית באופן חלקי. המבקשת הגישה לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור [רע”א 7739/16] שנדחתה ביום 28.12.2016. [הערה: נראה לי שבפס”ד של השופטת נד”ב נפלה טעות סופר ונכתב, בטעות: 7739/19].

ביום 11.7.2017 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה, “[…] מתוך רצון למנוע התדיינות משפטית מיותרת ומבלי שאף צד יודה בטענות משנהו, הגיעו הצדדים להסכמות בהתאם לאמור בהסדר הפשרה”.

פורסמה מודעה בתשלום בעיתונות המודפסת לגבי הסדר הפשרה וכן באתר של חברת פרטנר תקשורת ואף פירסמתי  על כך ידיעה כאן באתר.

במסגרת הסדר הפשרה, נוסף לתגמול למבקשת ולב”כ, סוכם גם כי פרטנר תשיב לה את הסכום שנפסק לחובת המבקשת בדיון בבית-המשפט העליון. עם זאת, השופטת לא אישרה את סכומי התשלום כפי שסיכמו שני הצדדים ביניהם.

בהקשר זה אומרת השופטת כי “בענייננו, התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה אינה משמעותית נוכח סכום גביית היתר כפי שמצא המומחה, ובפרט בחלוקה למספר חברי הקבוצה. ההליך היה לכאורה מורכב וארוך ואולם בסופו של יום, כפי שנקבע בהחלת האישור, העילה הייתה אך מצומצמת וכך גם סכום התביעה כאמור. על כן ממילא חשיבותה של התובענה היא אך מעטה.

“קיים פער עצום בין הפיצוי בהתבקש בבקשת האישור (ואף בכתב התביעה המתוקן מיום 24.11.2015) [העומד על] 26,700,000 ₪ עבור הקבוצה לבין שווי ההטבה הניתנת בסופו של יום במסגרת הסדר הפשרה כ- 87,000 ₪ (הפער הוא עצום גם אילו הייתה מוחזרת כל גביית היתר כפי שקבע המומחה).

“אני סבורה גם כי בהתנהלות ב”כ המבקשת נפל פגם כפי שאף קבע בית-המשפט העליון. ב”כ המבקשת ביקש לנהל את התובענה הייצוגית בעילות שלא אושרו, חרף ההחלטה בבקשת האישור וגידורה לשאלות מצומצמות”.

כיוון שבעת ההחלטה על אישור התובענה כייצוגית פסק המחוזי סכום של 40,000 ₪ לב”כ התובעת, החליטה עתה השופטת שלא לאשר לו שכ”ט נוסף.

כיוון שהוסכם בין הצדדים להמליץ על החזרת ההוצאות למבקשת, אותן הוצאות שנפסקו כנגדה בדין (17,500 ₪), החליטה עתה השופטת על גמול של 2,000 ₪ בלבד לתובעת.