מתפרסם מאז שנת 1999
ייצוגית נגד רשות האוכלוסין: “היה על המשיב לדעת כי העניינים יחזרו לשיגרה ובין היתר אזרחים יבקשו לצאת לחו”ל, ולכן היה עליו להיערך ולהיות מוכן להנפיק דרכונים בצורה מסודרת ומהירה; האם יהיה זה יומרני לדרוש היערכות מראש לתקופה שאחרי הקורונה?”
לבית-המשפט המחוזי בחיפה הוגשה תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית לפי חוק להגנת הצרכן) נגד משרד הפנים/רשות האוכלוסין וההגירה.
בכתב הטענות נאמר בין היתר כי “תחושת מועקה אוחזת את כותבי בקשת האישור. המשיב הינו אורגן חשוב של המדינה, ואף אחד החשובים והמשפיעים ישירות על חיי כלל אזרחי המדינה, וככזה חלה עליו החובה לדאוג לצרכי כלל האוכלוסייה בתחום הסדרת מסמכי היציאה מהמדינה.
“חובה על המשיב להיערך ולשרת כראוי את חברי הקבוצה שהם כלל אזרחי המדינה בכל הנוגע לחובתו של המשיב להנפיק דרכונים בעזרתם רשאים אזרחי המדינה לצאת את המדינה כל אחד לפי בחירתו, לצרכי טיולים, לימודים ועוד צרכים לגיטימיים.
“חובה זו אינה מנותקת מספר החוקים הישראלי, ובמיוחד מחוקי היסוד הבאים לשמור על הזכות הבסיסית של האזרח להתנייד כרצונו ולצאת את המדינה לצרכיו האישיים, ולא בכדי זכויות אלה כתובות באותיות זהב בספר חוקי היסוד של מדינת ישראל, וחבל מאוד שאוגן של המדינה האמון על שירות האזרחים מבצע מהלכים שיש בהם פגיעה מהותית בזכויות האזרחים, ובנוסף המשיב נהנה כלכלית ממחדליו על חשבון האזרחים, כאשר הוא בוחר לגבות ולחייב את האזרחים באגרות מיותרות ושלא כדין, דבר הגורם למשיב להתעשר שלא כדין, על חשבון האזרח שנמנעה ממנו הזכות להתנייד כדין, לאחר שהמשיב בחר למנוע ממנו מימוש זכות יסוד זו.
“במחזה המלט של שייקספיר חזינו בברוטוס שהצטרף אף הוא לרוצחי הקיסר, וזו הייתה הדקירה הקשה ביותר כי היא הייתה דקירה בוגדנית ומורלית בליבו של חברו יוליוס. נעיצת הסכין של ברוטוס בליבו של ידידו יוליוס סימלה את סוף עידן התמימות ותחילתו של עידן התועלתנות. כך בדיוק נוהג המשיב אשר החליט, ללא כל בסיס משפטי, להצטרף לחגיגת הכספים המיותרת והלא חוקית מהאזרחים, אשר בעצמם מממנים את מנגנוני המשיב.
“המשיב מחזיר להם רעה תחת טובה (בעזרת כספי המיסים שהאזרחים משלמים) ומקים מנגנון משומן לגביית כספים שלא כדין. זאת במקום בניית מנגנון ההולם את צרכי האוכלוסייה: בפועל, המשיב שיכלל את יכולות הגבייה שלא כדין, ואת הסבל של האזרחים.
“מנגד, זנח המשיב את האפשרות לשרת את האזרחים במוצר הבסיסי ביותר, הלוא הוא הנפקת דרכונים. השירות הציבורי של מדינת ישראל בשיא מערומיו.
“כנראה שהמשיב נחרד מהעובדה כי רק החברות הצרכניות מושיטות יד לכיסו של האזרח המסכן, ומכאן ההחלטה לאפשר גם לו גישה לאותו הכיס. בהתבסס על דרכים עקלקלות מחליט המשיב להצטרף לחגיגת הגבייה העודפת והלא חוקית מהאזרח הישראלי, אשר ידוע כאחד התמימים ביותר בשמירה על כספו.
“המקרה מקבל מישנה חשיבות לאור העובדה כי במקרה דנן המשיב, שהינו חלק מהמדינה, [לא] בוחל לנעוץ את סכין הגבייה הלא-חוקית בכיסו של יוליוס הישראלי אשר הינו כל אחד ואחד מאיתנו.
“שרת הפנים וקברניטי המשרד כשלו בתפקידם החשוב ביותר וזנחו את אזרחי המדינה בשעתם הקשה ביותר כאשר אלו בחרו לנצל את זכותם החוקית להתנייד. כך, יהודים וערבים במדינה לא יכלו לנצל את זכותם החוקית להתנייד.
“הכל מונח בפיתחו של המשיב, אשר בפועל נעל את שעריו וסירב להעניק פיתרון ראוי והוגן. המשיב כלא את האזרח הישראלי שלא כדין ומנע ממנו לממש את זכותו החוקית לשם כך.
“בקשת האישור דנן עניינה במחדל הקשה בעניים חוסר היכולת של המשיב להנפיק דרכונים לאזרחי המדינה המבקשים לצאת את הארץ לחו”ל. המשיב מנסה לתרץ את סיבת המחדל בהעלותו סיבות רבות ומגוונות; כולן לא ראויות לאור העובדה כי המשיב הינו אחד המשרדים החזקים במדינה. בנוסף, העובדה כי הנסיבות היו צפויות, ידועות ואמורות היו לקבל מענה הולם מראש, שכן הצפי להצפה בהזמנה והנפקת דרכונים היה צפוי לאור הסגר המתמשך וסגירת נמלי התעופה בקופת הקורונה.
“בתקופת מגיפת הקורונה האזרחים כמעט לא יצאו מן הארץ, והסגרים מנעו יציאות וחזרות, מלבד מקרים חריגים, ולכן בתקופה זו האזרחים גם כמעטלא חידשו דרכונים כי הנסיעות היו בגדר עניין לא רלבנטי. כך ישבו להם אזרחי המדינה בבתיהם או בעבודתם ונסיעות לחו”ל לא היו על הפרק.
“העובדה כי אזרחי המדינה לא חידשו דרכונים הינה עובדה שהייתה בידיעת המשיב, והיה צפוי כי ברגע סיום הסגרים, אותם אזרחים יבקשו לחדש דרכונים, כדי לממש את זכותם החוקית לצאת לחו”ל. כך היה על המשיב להיערך מבעוד מועד שכן היה זה צפוי שתהיה פנייה גדולה לחידוש דרכונים בסיום מגיפת הקורונה. היה על המשיב לדעת כי העניינים יחזרו לשיגרה ובין היתר אזרחים יבקשו לצאת לחו”ל, ולכן היה עליו להיערך ולהיות מוכן להנפיק דרכונים בצורה מסודרת ומהירה.
“הציפייה להזמנות דרכונים הייתה הדבר הגלוי ביותר! הציפייה להזמנות דרכונים חדשים הייתה צפוייה לאור העובדה כי משך תקופה ארוכה לא חידשו האזרחים דרכונים והתנועה לחו”ל הייתה אסורה. האם יהיה זה יומרני לדרוש היערכות מראש לתקופה שאחרי הקורונה? התשובה היא ברורה שכן היה על המשיב להיערך מראש לתקופה שאחרי הקורונה ולדעת לתת מענה הולם וראוי לפניות האזרחים לחידוש הדרכונים.
“המבקש מציין כי מדובר במחדל קשה מאוד של המשיב אשר גרם סבל רב למבקש ולחברי הקבוצה.
“יש לציין כי המשיב אף החל לבצע הליך של גביית כספים שלא כדין מאזרחי המדינה כאשר החל להציע להם דרכים חלופיות, מצטברות ומיותרות שהביאו את האזרח הישראלי לשלם אגרה שלא כדין”.
התובע בתיק זה הוא עו”ד קעואר שאדי מכפר קרע. כתב הטענות מפרט את כל השתלשלות האירוע למן חודש מארס השנה כאשר החליט לתכנן יציאה לחופשה משפחתית שנתית. הוא מתאר את כל הפניות והזמן הרב שנאלץ לקדיש כדי להגיע ללשכות רשות האוכלוסין בניסיונותיו לחידוש הדרכונים. בנוסף הוא מציין גם כי דברי הפקיד שטיפל בבקשתו לא עמדו במבחן המציאות והדרכונים לא הגיעו בדואר כפי שהובטח לו. בסופו של דבר נאלץ לשלם 1,055 ₪ לשם קבלת דרכונים זמניים, נוסף לסכום ששילם עבור הנפקת הדרכונים הקבועים שלא הגיעו.
“[…] המבקש מציין כי מדובר בהליך רשלני בכל הנוגע לעניינים הבאים:
+ קושי והתארכות זמנים חריגה בקביעת מועד הגעה למשרדי המשיב לשם הגשת בקשה לחידוש דרכונים;
+ המועדים הארוכים והבלתי סבירים בעליל שהיו כרוכים בקבלת הדרכונים;
+ גבייה כפולה של אגרה שלא כדין.
התביעה הוגשה באמצעות עוה”ד האני טנוס, ניזאר טנוס, נוהא טנוס, סריה ח’וריה ורג’א ג’מאל [ממשרד ח’ורייה, ג’מאל & טנוס – עורכי דין].
הערות: ההדגשה בידיעה – מופיעה במקור; בנוסח כתב התביעה נערכו מספר שינויים קלים משיקולים עיתונאיים.