ייצוגית נגד רשות האוכלוסין בנושא מכירת אישורי עבודה בישראל לפועלים מהשטחים וסחר לא חוקי לכאורה באישורים הללו

לבית-הדין האיזורי לעבודה בתל אביב הוגשה ב- 3 באוגוסט 2022 תביעה (ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית בענייני עבודה) בנושא מכירת אישורי עבודה בישראל לפועלים מהשטחים וסחר לא חוקי לכאורה באישורים הללו. היקף התביעה הקבוצתית נגד משרד הפנים/רשות האוכלוסין וההגירה [באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)] הוא 9 מיליון ₪.

התובע בתיק זה הוא אכרם עיסא תושב “ג’נין, הרשות הפלסטינית”, נשוי ואב לשלושה ילדים. “משנת 2015 החל התובע לעבוד בישראל. החל מיום עבודתו הראשון ועד לכתיבת שורות אלו עובד התובע בענף הבניין כמנהל עבודה”.

הנתבעים הם קבלן מקלנסווה, הרשום בפנקס הקבלנים בישראל,  וחברה להנדסת בניין וניהול פרוייקטים שם, שהוא בעל המניות הבלעדי בה.

בכתב הטענות נאמר בין היתר כי “לצד עבודתו הפורמלית כקבלן קטן יחסית, עיסוקו המרכזי של הנתבע 1 הינו סחר בלתי חוקי באישורי עבודה לתושבי האיזור המבקשים לעבוד בישראל. כפי שיוכח, החל משנת 2016 ועד לכתיבת שורות אלו, התובע גזל והתעשר על חשבונם של מאות פועלים פלסטינים בסכומים של עשרות מיליוני שקלים והכל באמצעות מערך תפעולי ענף ומתוחכם הכולל ‘מאכערים’ פלסטינים שונים, עושי דברו, ובראשם תושב הכפר צאנור [סָנוּר היא עיירה פלסטינית בנפת ג’נין, בשטחי הרשות הפלסטינית]”.

בכתב הטענות נאמר לגבי הנתבעת מס’ 2 כי “[…] לצד ביצוע עבודות קבלניות קטנות, תכליתה העיקרית של החברה הינה הפצת היתרי עבודה, העברת דיווחים פיקטיביים לרשות האוכלוסין וההגירה ביחס לעובדים אשר מעולם לא עבדו אצל הנתבעת 2 והכל לצורך ניפוח הוצאות פיקטיביות, הוצאת תלושי שכר פיקטיביים והשאת רווחים במירמה לכיסו של הנתבע 1”.

בהמשך כתב התביעה ניתן רקע נרחב לגבי תעסוקת פועלים פלסטינים בישראל. בין השאר נאמר כי “בשל פערי השכר המשמעותיים בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית, עובדים פלסטינים רבים ביהודה ושומרות מבקשים לעבוד במשק הישראלי. לאור העובדה שמכסת היתרי העבודה נמוכה ממספר העובדים הפוטנציאליים, חלקת נאלצים לבחור בין עבודה ללא היתר לבין רכישת היתר באמצעות מתווך ו/או מעסיק ישראלי המחזיק בהיתר העסקת עובדים פלסטינים. עיסקאות שור שחור אלו מתאפשרות כיוון שהמעסיקים הישראליים מבקשים את היתרי העבודה עבור עובדים ספציפיים. עד ליישום הרפורמה לאחרונה, ההיתרים היו בשליטה מלאה של המעסיקים הרשמיים.

“כיוון שמכירת היתרי עבודה אינה חוקית בישראל, ספסרי ההיתרים דוגמת הנתבע 1 משתמשים ב’מאכערים’ תושבי יהודה ושומרון אשר אינם חוששים ממכירת היתרים בגלוי. הלכה למעשה, רובם משתמשים בפלטפורמות ורשתות חברתיות על-מנת להציע היתרים למכירה, לרבות הצעות לסוגים שונים של היתרים (עם לינה או ללא לינה) ואף לחלקם יש משרדים ראשיים בערים הפלסטיניות.

“[…] מדובר ב’מכת מדינה’ של ממש, אשר פוגעת אנושות בעובדים פלסטינים ומאפשרת את ניצולם, תוך כדי פגיעה באינטרס הישראלי למנוע ניצול בלתי-חוקי של עובדים פלסטיני על-מנת לתמוך ביציבות הפוליטית ביהודה ושומרון, להילחם בכלכלה השחורה ולשמור על החוק וקיום מחוייבותה של המדינה להגן על זכויות העובדים.

לדברי כתב התביעה, מי שמכונה ‘מנהל מערך ההפצה’ של הנתבע מס’ 1 גובה מכל פועל סכום חודשי בסך 2,600 ₪ עבור ההיתר. “כאשר צועד התשלום עבור היתר העבודה מתקרב, המתווך מבהיר לתושבי האיזור כי הבעלים, קרי – הנתבע 1, דורשים את התשלום באופן מיידי”.

“[…] ויובהר – במהלך כל התקופה הרלבנטית, התובע מעולם לא עבד אצל הנתבע1 ו/או הנתבעת 2, לא בצורה ישירה ולא בצורה עקיפה. התובע מעולם לא פגש את הנתבע 1 ומעולם לא הגיע למשרדי הנתבעת 2. חרף האמור, ובתמורה לביצוע הסחר בהיתר, הנתבע 1 דיווח הן למשרד הפנים, המוסד לביטוח לאומי ולרשויות המס, מצג שווא ולפיו התובע עובד אצל הנתבע והנפיק תלושי שכר פיקטיביים”.

בין היתר מתבקש בית המשפט “להורות לצדדים שלישיים, קרי – רשות המיסים בישראל, רשות האוכלוסין וההגירה, רשות המעברים היבשתיים, ליתן מידע אשר יתבקש במסגרת בקשה לצווי גילוי מסמכים אשר יש בהם להעיד על היקף המירמה של הנתבע 1 וגודל הקבוצה”.

התביעה הוגשה באמצעות עו”ד יעקב קליין.