העליון דחה עתירת אסיר ‘להעמיד לרשותו טלפון תקין ולאפשר לו לקיים ראיון פרונטלי לצורך סרט תיעודי אודות הרשעתו בפרשת רצח’

ב- 23 בדצמבר 2015 דחה בית-המשפט העליון עתירת אסיר ‘להעמיד לרשותו טלפון תקין ולאפשר לו לקיים ראיון פרונטלי לצורך סרט תיעודי אודות הרשעתו בפרשת רצח’.

העתירה (רע”ב  3102/15) הוגשה ע”י האסיר יצחק זוזיאשוילי והיא מהווה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בתיק עת”א 33554-03-15 שניתנה ביום 21.4.2015. העתירה מתייחסת לשלוש בקשות שונות וכאן יובאו דברי בית-המשפט (כבוד השופטים יצחק עמית, נעם סולברג וענת ברון) בהקשר לשתיים משלוש הבקשות הללו:

בהתייחס לנושא הטלפוניה אומרים השופטים בהחלטתם:

בית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע קבע כי “בקשתו לטלפון חלופי נדחתה מן הטעם שהתקלות במערכת הקיימת, שהינה מערכת חדישה, נובעות מעצם הטמעתה, וכי מתן סעד למבקש ידרוש את החלפת כל מערכת הטלפוניה בשב”ס בעלויות גבוהות, ומבלי להבטיח כי במערכת חלופית לא יתקיימו תקלות הטמעה דומות”.

“(…) אשר לבקשה להעמיד לרשותו של המבקש “טלפון שמיש ללא חסימות”, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה מתן סעד למבקש ידרוש את החלפת מערכת הטלפוניה בשב”ס כולה, מבלי להבטיח שיפור במצב הקיים. זאת, במיוחד נוכח העדכון שנמסר מגורמי בית הסוהר מיום 12.4.2015, לפיו ניכר שיפור במערכת”.

בהתייחס לנושא הראיון הפרונטלי אומרים השופטים בהחלטתם:

בית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע קבע כי “לא נמצא פגם בהחלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר למבקש להתראיין פרונטלית לסרט תיעודי, מאחר שהחלטה זו תאמה את הוראות פקודת הנציבות הרלוונטית לנושא”.

“(…) על כך נסבה הבקשה שבפנינו, המתמקדת בעיקר בנושא הראיון לסרט אודות עניינו המשפטי של המבקש. לטענת המבקש, ההחלטה שלא לאפשר לו לקיים ראיון פרונטלי מול צוות צילום ומראיין פוגעת בזכותו לחופש הביטוי ואינה שוויונית, באשר בקשה דומה של אסיר אחר נענתה בחיוב.

“ההנחיות הרלוונטיות בנושא זה הותקנו ביום 30.9.2014 מכוח סעיף 51 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל”ב – 1971 הקובע כי ‘לא יתקשר אדם עם אסיר אלא לפי הכללים וההוראות המסדירים אותה תקשורת’. הנחיות אלה, כותרתן ‘הטיפול בפניית אסיר לפרסום דברים בציבור’.

שירות בתי-הסוהר “הבהיר כי פקודת הפרסום באה להסדיר את התופעה המתרחבת של בקשות מצד כלי התקשורת לראיין אסירים ‘מפורסמים’, ומטרתה לגבש תבחינים להבניית שיקול דעתו של השב”ס בנושא זה. כאמור, המבקש אינו תוקף את השיקולים והתבחינים שבפקודת הפרסום, ועניינו מתמצה בהחלטה הפרטנית שהתקבלה לגביו. בקשתו של המבקש נבחנה על-ידי הגורמים המוסמכים בשירות בתי-הסוהר ועל-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. אין מדובר בעניין החורג מנסיבותיו האישיות של המבקש, ולא ראיתי עילה של ממש להתערב בשיקול הדעת של המשיב”.

“למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. המבקש פנה בבקשה לקונית וכללית, ללא פירוט לגבי מטרת הראיון. במהלך הדיון בבית משפט קמא, טען המבקש לראשונה, כי עשיית הסרט נועדה לקדם את חקר האמת ולהצפתה, נוכח טענתו לחפות. אכן, סעיף 5ב1 לפקודת הפרסום רואה בכך שיקול לחיוב (‘ככלל יש לשקול בחיוב פרסום שתוכנו הוא טענת חפות של האסיר’) אך גם סעיף זה יש לקרוא על רקע מכלול השיקולים, שאחד מהם הוא מיצוי הליכים. בהקשר זה אציין כי כיום תלויה ועומדת בעניינו של המבקש בקשה למשפט חוזר וניתן אף פסק דין שנעתר לבקשתו לעריכת בדיקת DNA לבדלי סיגריות שנמצאו סמוך לזירת הרצח [בג”ץ 2757/13 זוזיאשווילי נ’ מדינת ישראל (3.6.2015)]”.

“החלטה בעניין כגון דא היא עניין לשיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, כגוף האמון על התנהלות בתי הכלא, ובכלל זה על הכנסתם של גורמים ‘זרים’ לבית הכלא, שמירה על המשמעת והבטחת שלום האסירים ושלום הציבור.

“(…) מעבר לאמור, יצויין כי בפני המבקש עומדות חלופות אחרות של ביטוי, בהן השתתפות בראיונות בכתב ובקשת סיקור בכתבות (…) המבקש לא התייחס לשאלה מדוע ראוי לאפשר את מימוש זכותו לחופש ביטוי דווקא בצורה של קיום ראיון מצולם, ומדוע מימוש הזכות בדרך זו גוברת באיזון אל מול האינטרסים הנוגדים הייחודיים הכרוכים בניהולו התקין של בית-הסוהר”

הערות עורך Read IT Now: ב- 13 בדצמבר 2015 פירסמתי בחלון המבזקים של אתר זה כי בג”ץ הורה לשירות בתי-הסוהר (שב”ס) להודיע בתוך 30 יום האם בכל-זאת יאפשר למרואן ברגותי להתראיין לגידי וייץ מ”הארץ” (בעקבות הסכמת ברגותי לראיון); קודם לכן השב”ס דחה בקשה זו של ברגותי משום שלא הגיש ‘בקשה מתאימה’ לשב”ס; עם קבלת תשובת השב”ס יחליט בג”ץ בנושא [בג”ץ 1247/15].