העליון דחה עתירה לצו על תנאי נגד ראש הממשלה ומס’ שרים בדרישה כי משטרת ישראל תאכוף את האיסורים וההגבלות שהוטלו מחמת התפשטות תחלואת הקורונה, על מוסדות חינוך חרדיים, באופן שוויוני

בית-המשפט העליון (בשיבתו כבית-משפט גבוה לצדק) דחה ב- 19 באפריל 2021 עתירה לצו על תנאי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרים לביטחון הפנים, החינוך והבריאות ונגד  משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה.

העתירה, שהוגשה ע”י ארבע נשים ‘פלוניות’ ועל-ידי המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. זאת בדרישה כי משטרת ישראל תאכוף את האיסורים וההגבלות שהוטלו מחמת התפשטות תחלואת הקורונה, על מוסדות חינוך חרדיים, באופן שוויוני.

כבוד השופט נעם סולברג כתב בין היתר בפסק דינו [בג”ץ 1256/21]:

“עניינה של העתירה, בדרישה כי משטרת ישראל תאכוף את האיסורים וההגבלות שהוטלו מחמת התפשטות תחלואת הקורונה, על מוסדות חינוך חרדיים, באופן שוויוני. נטען, כי מוסדות החינוך החרדיים פעלו בימי הקורונה, כמעט כבימי שגרה, באין מפריע, בעוד שמוסדות החינוך האחרים נדרשו לפעול תחת מגבלות מחמירות, כפי שהורו התקנות וההנחיות שנהגו בעת ההיא. לטענת העותרים, כתוצאה מכך, נפגע אמון הציבור בממשלה ובפעולותיה, ובריאותם וחייהם של תושבי המדינה הועמדו בסכנה. העותרים ביקשו אפוא, כי נורה למשיבים לערוך “בקרה יסודית וסדירה על מנת לוודא עמידת מוסדות חינוך בהוראות חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), תש”ף-2020 ותקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות של מוסדות המקיימים פעילות חינוך), תש”ף-2020”; לפעול “בכל הכלים העומדים לרשותם כנגד מוסדות החינוך המפרים את הוראות החוק והתקנות”; ולנמק “מדוע לא יוציאו צווים לסגירת מוסדות החינוך המפרים […], מדוע לא יפעלו לביטול רישיונם של מוסדות אלה […], ומדוע לא יפעלו להפסקת תקצובם בהעדר רישיון”. לצד זאת, ביקשו העותרים לקיים דיון דחוף בעתירה, בטענה כי מגפת הקורונה והמגבלות שהוטלו על מערכת החינוך, יישארו עמנו גם בחודשים הקרובים, ועל כן, נדרשת הכרעה דחופה בסוגיה”.

בתגובה הראשונית של המשיבים נטען כי דין העתירה להידחות. בין היתר טענו כי “[…] משטרת ישראל פועלת לאכוף את החוק והתקנות באופן שוויוני, על יסוד שיקולים מקצועיים ומערכתיים, וכי האכיפה נעשית בכל אזורי הארץ, כלפי כלל האוכלוסיות, תוך התחשבות בשיקולים בריאותיים, מבצעיים, וכיוצא באלה.

“עוד נטען, כי המצע העובדתי שבעתירה חסר, משום שהוא נסמך בעיקרו על כתבות שפורסמו בכלי התקשורת. הישענות על ידיעות עיתונאיות, כך נטען, אינה משקפת את מצב הדברים העובדתי לאשורו, משום שעיקר הדגש ניתן בהן לאותן נקודות שעליהן מבקשים כלי התקשורת להתעכב.

“לתמיכה בדבריהם, הפנו המשיבים להודעות דוֹברוּת שהוציאה משטרת ישראל במהלך החודשים ינואר-פברואר, שמהן ניתן ללמוד, על פעולות אכיפה שנעשו נוכח הפרת המגבלות על-ידי מוסדות חינוך. עוד מסרו המשיבים נתונים עובדתיים ביחס לפעולות שביצעה המשטרה בימי הסגר השלישי. המשיבים הוסיפו, כי משטרת ישראל לא הסתפקה במתן קנסות ובהוצאת צווי סגירה גרידא. לדבריהם, ניתנו גם אזהרות; פוזרו התקהלויות; בוצעו פעולות הסברה; קוים שיח עם מנהיגי הציבור החרדי; ונעשו פעולות מפעולות שונות, ברוח זו. עוד נטען, כי העתירה הפכה כמעט תיאורטית, נוכח הסרת המגבלות ההדרגתית, כחלק מצעדי היציאה מהסגר השלישי. מלבד זאת נטען, לגופו של עניין, כי דין העתירה להידחות, בהינתן ההלכה הפסוקה שלפיה, ככלל, ימנע בית המשפט מלהתערב בשיקול הדעת המקצועי הנתון למשטרת ישראל, אם ביחס לשימוש שהיא עושה בכלים המסורים לה, ואם בנוגע לסדר העדיפות שנקבע על-ידה, לביצוע פעולות אכיפה ושיטור.

בהודעת עדכון שנמסרה לבית-המשפט בהמשך, לפי החלטתו, נאמר כי “קיימים נהלי אכיפה של משטרת ישראל ומינהלת האכיפה הארצית, ביחס למוסד שהפר שוב ושוב את מגבלות הקורונה, ואלו צורפו להודעה. עוד ציינו המשיבים, כי עד כה לא התבקשה משטרת ישראל, על-ידי משרד החינוך, למסור נתונים על אודות קנסות שהוטלו על מוסדות חינוך בשל הפרת מגבלות הקורונה, ועל כן, לא נעשה כדבר הזה. יחד עם זאת, הובהר כי בכוונת משרד החינוך להסדיר מנגנון משותף שכזה, שבמסגרתו יועברו נתונים כאמור, באופן עתי, בין שני הגופים. כמו כן צוין, כי בכוונת גורמי משרד החינוך לבחון את הנתונים שמסרה משטרת ישראל בהודעתה-זו, וכן את אלו שיועברו להם בהמשך, באופן עתי, כמתוכנן, ולראות אם ישנם מוסדות המפרים את ההנחיות, באופן חריג, חוזר ונשנה, עד כי קמה הצדקה לבחון את עניינם באופן מיוחד.

“מעבר לכך, הוסיפו המשיבים והציגו נתונים על אודות הקנסות שהוטלו עד כה, בפילוח מספרי לפי מוסדות חינוך. בהקשר זה נאמר, כי בימים 25.2.2021-17.9.2020 ניתנו כ- 274 דו”חות, בגין הפעלת מוסד חינוכי בניגוד לחוק ולתקנות. לצד זאת הובהר, כי במערכת הממוחשבת של משטרת ישראל, לא קיים סיווג המאפשר לדעת לאיזה ציבור משוייך המוסד.

“המשיבים הוסיפו, כי מפילוח שנערך לפי זהות מקבל הקנס עלה, כי במקרה אחד הוטלו 6 קנסות על בעלי מוסד אחד; כי במקרה נוסף הוטלו 5 קנסות על בעלי אותו מוסד; כי ב- 6 מקרים הוטלו 3 קנסות על בעלי מוסד אחד; וכי ב- 12 מקרים הוטלו 2 קנסות על בעלי אותו מוסד.

“אחר זאת, הוסיפו המשיבים וציינו, כי לעת הזו, נוכח הירידה המשמעותית בשיעורי התחלואה, לא קיימים עוד ישובים או אזורים ברחבי הארץ המסווגים כ’אדומים’, ועל כן, כלל מוסדות החינוך פועלים כעת; חלקם בשגרת לימודים מלאה, וחלקם תחת מגבלות מסוימות (בחלוקה לפי שכבות גיל). מטעם זה, שבו המשיבים וטענו כי העתירה הפכה תיאורטית”.

לדברי השופט סולברג, “מן העדכון שנמסר, נמצאנו למדים, כי קיימים נהלים המאפשרים החמרת ענישה כלפי מוסדות שנמצאו מפרים פעם אחר פעם את מגבלות הקורונה, עד כדי הוצאת צו סגירה, אם נמצא כי לא ניתן להסתפק בהטלת סנקציות אחרות, שפגיעתן בתלמידים ובציבור – פחותה. עוד למדנו, כי בכוונת משרד החינוך לבחון את הנתונים המצויים ברשות משטרת ישראל, להתעדכן בהם באופן עתי, ולעשות בהם שימוש במידת הצורך, במקרים של הפרות חריגות; כולל גם בנתונים שנאספו עד כה. רשמנו דברים אלו לפנינו.

“בהינתן זאת, ובשים לב לתמורות המשמעותיות שידענו מאז הגשת העתירה ועד כה – שיפור ניכר במצב התחלואה בישראל, בכל המדדים – סבורני כי יש לדחות את העתירה, מבלי לדון בה לגופה, בהיותה תיאורטית.

“כדברים האלה אמרתי לאחרונה בבג”ץ 5469/20 אחריות לאומית – ישראל הבית שלי נ’ ממשלת ישראל, פסקה 7 (4.4.2021): ‘מאז חודש דצמבר 2020, וככל שחלף הזמן, נראה אור בקצה המנהרה – חיסון יעיל מבשׂר טוב, משמיע ישועה. מבצע מוצלח, הביא להתחסנות בשיעור גבוה של האוכלוסייה; מדדי התחלואה מלמדים על שיפור ניכר – מקדם ההדבקה בירידה מתמדת, אין עוד ישוב בישראל המסווג כ’אדום’; המשק נפתח כמעט כימים ראשונים; הקלות נוספות נראות באופק; אביב הגיע פסח בא, הגשם חלף הלך לו; בליל הסדר ישבנו מסובים (כמעט) כבני-חורין. על פני הדברים, מה שהיה (עוצמת התחלואה) – לא יהיה; ומה שנעשה (הטלת הגבלות חמורות) – לא יֵעשה’. הדברים האמורים שם, נכונים גם ביחס לפתיחת מערכת החינוך לרווחה, כאשר משבוע לשבוע מתבשרים אנו על הקלות נוספות, על ביטול מדידת חום והצהרת בריאות, ועל הוצאת עוד ועוד כיתות ושכבות גיל ממתכונת ה’קפסולות’. במצב דברים זה, דיון בעתירה כיום, משמעו התעסקות בסוגיה תיאורטית, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה והמושרשת, שלפיה ימנע בית המשפט מלדון בשאלות תיאורטיות, גם כשלפנינו עתירה, שבעת הגשתה הייתה ראויה לבירור, ובחלוף הזמן, מחמת שינוי נסיבות, הפכה לתיאורטית”.

“[…] משחל שינוי כה משמעותי במצב התחלואה, ומשאיננו נדרשים להכריע בסכסוך קונקרטי, חי, מוחשי, נראה כי עלינו למשוך ידינו מהכרעה מיותרת, אם מטעמים של חיסכון בזמן שיפוטי יקר, ואם בהעדר צורך מהותי להכניס ראשנו למוקד המחלוקת הציבורית, סביב מגבלות הקורונה, הציות להן, ואכיפתן. צו פיוס – צו השעה – מנחה אותנו להימנע במקרה זה מהכרעה לא הכרחית.

“לפני חתימה ראיתי לשוב על דברים שאמרתי במהלך הדיון שקיימנו בעתירה: ראוי היה לעותרים לברור את מילותיהם בכתב העתירה, ולוותר על ביטויים קשים שבהם נעשה שימוש, אם כלפי גורמי מערכת אכיפת החוק, ואם כלפי הציבור החרדי. המתינות, יפה היא לענייני דין ומשפט: ‘הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין’ (משנה, אבות א, א). המסר נותר ברור וצלול, גם ללא אותה התלהמות מיותרת, ואף יוצא נשכר: ‘דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים’ (קהלת ט, יז). ולמשיבים נאמר, כי חזקה עליהם שיֵדעו לעשות כן, וכך נחוץ, להפיק לקחים מן העבר, מתקופת הקורונה, לטובת העתיד.

“אשר על כן, משהפכה העתירה לתיאורטית, בהעדר סכסוך קונקרטי וממשי הדורש הכרעה, דינה להידחות – והיא נדחית בזאת. בנסיבות, לא יֵעשה צו להוצאות”.

השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם השופט סולברג וציינה בין השאר כי “[…]  וניתן אף להוסיף: הלוואי שלא ניזקק לדון גם בעתיד בסוגיה של אכיפת מגבלות הקורונה כלפי מוסדות חינוך – מתוך תקווה שהתחלואה תלך ותפחת.

“עם זאת, לא אוכל לסיים מבלי לציין כי על פני הדברים האכיפה בתחום זה עוררה אצלי שאלות. כך למשל, העובדה שלא נעשתה כל פעילות להעברת מידע רלוונטי מהמשטרה למשרד החינוך, אשר אמון על הפעלתם של מוסדות החינוך והפיקוח עליהם, היא מטרידה. אין מדובר אך בשאלה של שמירה על החוק, אלא גם בהגנה על בריאות הציבור. מדינת ישראל הלכה כברת דרך ארוכה כדי למנוע את הפצתו של נגיף הקורונה, גם עד כדי הפעלתם של אמצעי אכיפה אלקטרוניים מתקדמים. על רקע זה, מתחדדת השאלה: הכיצד לא בוצעו, למשל, פעולות פשוטות של דיווח בין-משרדי? חברי התייחס בכלליות לצורך בהפקת לקחים, ואני מבקשת להוסיף כי ניתן לצפות להפקת לקחים קונקרטית כבר בטווח הקרוב. פתחתי את דברי בהבעת תקווה, אך לא ניתן לסמוך על הנס”.

השופטת ענת ברון הצטרפה אף היא לדעתו של השופט סולברג וציינה כי “זה למעלה משנה שתלמידי ישראל לומדים מרחוק תחת מגבלות וחלוקה ל”קפסולות”, לנוכח מגפת הקורונה שהתרגשה על העולם כולו ולא פסחה גם עלינו. רבות דובר והרבה דיו נשפך בשאלה אם הייתה הצדקה לסגירת מוסדות החינוך אם לאו; ומשנסגרו, אם לא היה מקום להקדים את השיבה אליהם. ואולם מחלוקת זו אינה מענייננו בעתירה שלפנינו. מכל מקום, בימים אלה ממש, מערכת החינוך על כלל רבדיה חוזרת לפעילות מלאה. יש לברך על כך ולקוות שעד מהרה שגרת הלימודים תשוב על כנה ושערי בתי הספר יוותרו פתוחים”.