העליון דחה עתירה למתן צו על-תנאי שהוגשה ע”י המרכז האקדמי למשפט ולעסקים “המכוונת כלפי המדיניות הנוהגת, האוסרת, על הכנסת ספרים לבית הסוהר באמצעות שירותי הדואר”

בית-המשפט העליון (בשיבתו כבית-משפט גבוה לצדק) דחה עתירה למתן צו על-תנאי שהוגשה ע”י המרכז האקדמי למשפט ולעסקים  ברמת גן ו”המכוונת כלפי המדיניות הנוהגת, האוסרת, על הכנסת ספרים לבית-הסוהר באמצעות שירותי הדואר”. העתירה הוגשה נגד שירות בתי-הסוהר (שב”ס) ונגד השר לביטחון הפנים.

כבוד השופט נעם סולברג כתב בין היתר בפסק הדין (בג”ץ 1443/21) שניתן ב- 30.6.2021:

” לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי, שהוגשה על-ידי המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, המכוונת כלפי המדיניות הנוהגת, האוסרת, על הכנסת ספרים לבית-הסוהר באמצעות שירותי הדואר.

“פקודת בתי-הסוהר [נוסח חדש], התשל”ב -1971 קובעת אֵלו חפצים מותר להכניס לבית-הסוהר ואת דרכי קבלתם. העיקר לענייננו, הן הדרכים שבהן רשאי אסיר לקבל לרשותו ספרים בבית-הסוהר. בחקיקת-משנה שהותקנה מכח פקודת בתי-הסוהר נקבעו שלוש דרכים חלופיות לקבלת ספרים:

+ האחת, השאלת ספרים באמצעות ספריית בית-הסוהר על-פי תקנה 48 לתקנות בתי-הסוהר, תשל”ח – 1978;

+ השניה, רכישת ספרים באמצעות שירות בתי-הסוהר על-פי תקנה 49 לתקנות בתי-הסוהר;

+ השלישית, הכנסת ספרים על-ידי מבקרים, בהתאם לתנאים המעוגנים בפקודת נציבות בתי-הסוהר.

“נושא קבלת דברי דואר באמצעות הנהלת בתי-הסוהר, מוסדר בסעיף 47ב לפקודת בתי-הסוהר, הקובע כי אסיר זכאי לקבל דבר דואר באמצעות שירותי הדואר, על-פי הוראות חוק זה. המושג ‘דבר דואר’ מוגדר בסעיף 47ב(א) לפקודת בתי-הסוהר, והוא כולל ‘מכתב, גלויה, דבר דפוס או כל מסמך אחר הממוען לאסיר והנשלח אליו באמצעות שירותי הדואר’. בהתאם, הוראת סעיף 47ב(ד) לפקודת בתי-הסוהר מקנה סמכות להנהלת בית-הסוהר לבדוק ולבצע ביקורת על דברי הדואר, ובמקרים מתאימים אף להימנע מהעברתם אל האסיר הממוען (סעיף 47ג לפקודת בתי-הסוהר). נושא העברת המסמכים מוסדר גם בסעיף 42א לפקודת בתי-הסוהר, הקובע כי ‘לא יעביר אדם מכתב או כל מסמך אחר … לאסיר אלא באמצעות הנהלת בית-הסוהר ובהתאם להוראות פקודות השירות’.

“[…] ביום 7.8.2019 פנה המרכז האקדמי לשירות בתי-הסוהר (להלן: שב”ס) בדרישה לאפשר לאסירים לקבל ספרים באמצעות שירותי הדואר. בפנייה נטען, כי סעיף 6(ח) לפקודת הדואר מצמצם שלא כדין את הגדרת מושג ‘דבר דואר’ המעוגן בפקודת בתי-הסוהר. בנסיבות אלה, דרש המרכז האקדמי לבטל את הוראת הסעיף, הפוגע בזכויות-יסוד ומנוגד לחקיקה ראשית. ביום 26.9.2019 התקבלה תשובת שב”ס אשר דחתה את דרישת המרכז האקדמי ואת פרשנותו המרחיבה למושג ‘דבר דפוס’, ובה צוין כי פתוחות בפני אסירים מגוון של דרכים לקבלת ספרים בין כתלי בית-הסוהר.

“בעתירה נטען, כי הוראת סעיף 6(ח) לפקודת הדואר, המגבילה את האפשרות לקבל ספרים באמצעות הדואר, נעדרת הסמכה מפורשת בחוק, אינה סבירה, ופגיעתה בזכויות יסוד חוקתיות של אסירים – אינה מידתית. עוד נטען, כי תחת מגבלות מגפת הקורונה, יש חשיבות רבה יותר לאפשר קבלת ספרים באמצעות שירותי הדואר, ועל שב”ס להתאים את המדיניות הנוהגת למצב הקיים”.

עוד נטען בעתירה כי “[…]  כי איסור גורף המגביל קבלת ספרים באמצעות הדואר אינו עולה בקנה אחד עם תכלית פקודת בתי-הסוהר ועם זכויות יסוד חוקתיות של האסיר לכבוד, לביטוי ולשוויון. זאת, משום שהסדר זה גורם לאפליה אסורה כלפי אסירים חסרי אמצעים וכלפי אסירים בעלי זכויות ביקור מוגבלות או ללא מבקרים. מעבר לכך נטען, כי פקודת בתי-הסוהר מקנה סמכות להנהלת בית-הסוהר לפתוח ולבדוק כל דבר דואר המתקבל, ולמנוע הכנסת דברי דואר אסורים, כך שהאיסור הגורף שהוטל אינו סביר. בהתחשב בכל אלו, טוען המרכז האקדמי כי ההחלטה לאסור על הכנסת ספרים לבית-הסוהר באמצעות שירות הדואר אינה עומדת במבחני המידתיות ויש להורות על ביטולה. לעתירה צורף תצהיר של “אסיר א'”, שבו הושחרו פרטיו המזהים “מחשש להתנכלות” מצד שב”ס, ובמסגרתו תוארה הפגיעה בזכויותיו החוקתיות ובאינטרס השיקום שלו.

“בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן מדובר בעתירה תיאורטית, צורף לה תצהיר עלום, ולא הוּכח קיומו של אסיר קונקרטי שזכויותיו נפגעו כתוצאה מהאיסור לקבל ספרים באמצעות הדואר. לחלופין נטען, כי אף אם קיים אסיר שכזה, הרי שישנו סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר לבית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, זאת, כמובן, לאחר מיצוי הליכים כנדרש אל מול שירות בתי-הסוהר. כמו כן נטען, כי העתירה לוקה בשיהוי. שכן, ההוראה הרלבנטית בפקודת הדואר אינה חדשה, ולא הובהר מדוע לקח למרכז האקדמי כשנה וחצי ממועד קבלת התשובה לפנייתו ועד למועד הגשת העתירה. לבסוף נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה להתערבות בפקודת הדואר או במדיניות שחלה לגבי קבלת ספרים על-ידי אסירים. לשיטת המשיבים, הוראות הדין ופקודת הנציבות קובעות דרכים מספקות לקבלת ספרים על-ידי אסירים, ויש בהן כדי ליתן, מחד גיסא מענה הולם לצרכי האסירים להעשרה, להרחבת הדעת ולחופש המחשבה והביטוי, ומאידך גיסא, מענה כפי הדרוש לשמירה על הסדר, המשמעת והביטחון בבית-הסוהר. נוכח האמור, נטען כי הוראת סעיף 6(ח) לפקודת הדואר היא ראויה, סבירה ומידתית”.

בהכרעת העליון נקבע כי “למקרא כתבי הטענות של הצדדים מזה ומזה, ושקילת הטענות, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר זכות עמידה ונוכח קיומו של סעד חלופי יעיל והולם”.

“[…] גם אם נציץ אל מעבר לפרגוד, נחה דעתנו כי שלוש החלופות העומדות בפני האסירים לקבלת ספרים בין כתלי בית-הסוהר משיגות את יעדן, ויש בהן כדי לאזן כראוי בין המגבלות המתחייבות מעצם השהייה בין כותלי בית הכלא והצורך לשמור על הסדר והמשמעת, לבין זכותו הבסיסית של אסיר לממש את חופש הביטוי, מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית, תוך הרחבת הדעת והעמקת העיון בנושאים שבמהות או בענייני דיומא. מובן, כי אין באמור כדי למנוע משב”ס לקיים הסדרים ספציפיים המתירים במקרים מתאימים הכנסת ספרים באמצעות שירותי הדואר. זאת, כמובן, בכפוף לזהות השולח, זהות האסיר שאליו הספר ממוען, אופיים, תוכנם וכמותם של הספרים הנשלחים, וכיוצא באלה פרטים מהותיים שיש בהם כדי להשפיע על קבלת ההחלטה הספציפית בעניינו של האסיר הקונקרטי. ממילא, ככל שסירובו של שב”ס אינו מוצדק, יהא רשאי אסיר החפץ בכך, להגיש עתירה מתאימה לבית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי-הסוהר; ככל שהדבר יידרש, ואם תהיה לו עילה לעשות כן, יוכל לערער על פסק הדין שיינתן, לפני בית-משפט זה.

“בנסיבות אלו, דין העתירה להידחות, והיא נדחית בזאת”.