העליון דחה בקשת רשות ערעור של חברה מסחרית ששלחה בתוך שנתיים יותר מ- 500 הודעות מסחריות – לאותו הנמען

בית-המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של חברה מסחרית (טרוולייק בע”מ) ששלחה בתוך שנתיים יותר מ- 500 הודעות מסחריות – לאותו הנמען אוריאל רז.

כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כותבת בין היתר בהחלטתה (שניתנה ביום 21.10.2021) בתיק 6938/21:

“בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.6.2021 (ע”א 34379-03-21, סגנית הנשיא א’ כהן). בית-המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית-משפט השלום בבת-ים מיום 14.1.2021 (תא”ם 65990-10-18, השופט י’ חסדיאל).

“מקורה של הבקשה שבפני בכמות גדולה של הודעות פרסומת – למעלה מ-500 הודעות – שנשלחו לכתובת הדואר האלקטרוני של המשיב בשנים 2017-2016. ההודעות נשלחו על ידי המבקשת 2, חברה מסחרית, שהמבקש 1 [אמיר מועלם] הוא הבעלים והמנהל שלה.

“בעקבות זאת, ביום 28.10.2018 המשיב [אוריאל רז] הגיש תביעה בסדר דין מהיר לבית-משפט השלום בבת-ים. המשיב טען כי קיבל הודעות פרסומת רבות מהמבקשים על אף שמעולם לא נתן את הסכמתו לכך. המשיב הוסיף כי ניסה לפנות למבקשים מספר פעמים כדי לבקש להסיר את כתובתו מרשימת התפוצה, באמצעות אתר החברה ובאמצעות דואר אלקטרוני, אך מאמציו לא צלחו.

“מנגד המבקשים טענו כי המשיב נתן את הסכמתו למשלוח הודעות מטעמם, וכן שהודעות הסירוב מטעמו נשלחו לכתובת לא תקנית שדחתה אותן.

“בית-משפט השלום קיבל את התביעה בהגיעו למסקנה כי המבקשים הפרו את החוק ביודעין, הן בכך ששלחו הודעות פרסומת למשיב מבלי שהוכיחו כי קיבלו את הסכמתו לדבר, והן בכך שלא הציגו בהודעות ששלחו פרטי קשר תקפים ומידע על אודות זכות הנמען לשלוח הודעת סירוב. זאת, בניגוד להסדר הקבוע בסעיף 30א(ה)(1)(ג)(1) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב-1982. נוסף על כך, בית-משפט השלום קבע כי המבקשים לא יכולים להלין על כך שהמשיב שלח הודעות סירוב לכתובת שממנה נשלחו ההודעות. בית-משפט השלום העמיד את הפיצוי שפסק למשיב על 50,000 שקלים, וכן חייב את המבקשים בהוצאות משפט בסך של 5,000 שקלים.

“המבקשים הגישו ערעור על כך לבית-המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע כי פסק דינו של בית-משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות – ובפרט, היעדר הסכמה לקבלת הודעות מהמבקשים – וכי אין הצדקה להתערב בהן. בית-המשפט המחוזי אף קבע שלנוכח מספרן הרב של הפרסומות שנשלחו למשיב ללא הסכמתו, סכום הפיצוי שנפסק אינו חורג ממתחם הסבירות. נוסף על כך, הוטלו גם הפעם הוצאות על המבקשים בסך של 5,000 שקלים.

“בקשת רשות הערעור עבת-הכרס שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, בית-המשפט המחוזי שגה בכך שלא התערב בממצאים העובדתיים שקבע בית-משפט השלום בכל הנוגע להרשמתו של המשיב לקבלת הודעות מהמבקשים ולגבי משלוח הודעות סירוב על-ידי המשיב. באופן כללי יותר, המבקשים טוענים כי המשיב נוהג “להיטפל” לבעלי עסקים קטנים בניסיון לסחוט מהם כספים בנימוקים שונים. במישור העקרוני, טוענים המבקשים כי המקרה מעורר את השאלה המשפטית מהי הודעת סירוב כדין. במקרה דנן, המבקשים טוענים שהמשיב נהג בחוסר תום לב, שכן ידע שהודעות הסירוב ששלח לא התקבלו, ואף-על-פי-כן בחר להמתין עד ל”צבירת” כמות רבה מאוד של הודעות בטרם פנה להגיש את תביעתו. זאת, כך נטען, כדי “להרוויח” פיצויים בסכום גבוה יותר.

“לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, אף מבלי להידרש לתגובתו של המשיב. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב”גלגול שלישי”. אף שהמבקשים טוענים שהבקשה מעלה שאלה עקרונית, מצאתי כי היא נסבה על הכרעה בעניינם הפרטני של הצדדים ונטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות, אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם למבקשים עיוות דין.

“סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות בערכאה זו”.