העליון דחה בקשת רשות ערעור נגד ידיעות אחרונות ואמנון אברמוביץ’

שופט בית-המשפט העליון יחיאל מאיר כשר דחה בקשת רשות ערעור שהגיש בני קצובר נגד עיתון ידיעות אחרונות ונגד העיתונאי אמנון אברמוביץ’.

בפסק הדין [רע”א 2543/23] נאמר בין היתר:

“בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופטת ש’ גלר), מיום 31.1.2023, ב-ע”א 38795-07-22, אשר קיבל חלקית את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקווה (כב’ השופטת ע’ יוסף-קוזין), מיום 20.5.2022, ב-ת”א 25129-01-19.

“ביום 4.11.2018 התפרסם בעיתון המשיב 1 – עיתון ידיעות אחרונות בע”מ טור דעה מטעם המשיב 2, העיתונאי אמנון אברמוביץ’). במסגרת טור הדעה, אברמוביץ’ ייחס למבקש את האמירה הבאה: ‘יש להעמיד את רבין ופרס בפני כיתת יורים’.

+ ימים ספורים לאחר פרסום טור הדעה, פנה ב”כ המבקש אל המשיבים, בטענה כי המבקש לא אמר ולא כתב את הדברים המיוחסים לו בטור הדעה, ועל כן מדובר בפרסום שקרי העולה כדי לשון הרע.

“לאחר קבלת פניה זו, פנה אברמוביץ’ לכותבים שעל פרסומיהם הסתמך לעניין זה:

+ פרופ’ רפי מן, אשר פרסם מאמר באתר האינטרנט ‘העין השביעית’ בשנת 2015; + ח”כ לשעבר הגב’ איילת נחמיאס ורבין, שפירסמה מאמר דעה בעיתון “מעריב”, כשבועיים לפני הפרסום מושא ההליך דנן (ביום 21.10.2018).

“בעקבות פניות אלו התברר כי אין סימוכין לייחוס ההתבטאות האמורה למבקש. אשר על כן, ביום 19.11.2018 פורסמה הודעת תיקון והתנצלות בעיתון ידיעות אחרונות, והוסר פרסומו של טור הדעה מאתר האינטרנט של ידיעות אחרונות.

“ביום 10.1.2019 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים (ת”א 25129-01-19), בגין הפרסום האמור, בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965.

“הצדדים לא היו חלוקים באשר לאי-אמיתות הפרסום או היותו בגדר לשון הרע. המחלוקת העיקרית בין הצדדים לתביעה הייתה שאלת תחולת הגנת “עיתונאות אחראית”.

“[…] תביעת המבקש נדחתה בפסק דינו של בית-משפט השלום מיום 20.5.2022. בית-המשפט מצא כי מתקיימים התנאים לתחולת הגנת “עיתונאות אחראית”: קיומם של עניין ציבורי וחובה עיתונאית בפרסום; תום לב בפרסום (המורכב מהיבטים סובייקטיביים ואובייקטיביים).

“לעניין ההיבט הסובייקטיבי של תום הלב, בית-משפט השלום התרשם כי אברמוביץ’ האמין באמיתות הפרסום, ודחה את הטענה כי פעל במטרה לפגוע במבקש. לעניין זה נקבע כי פעולתם המידית של המשיבים בעקבות גילוי הטעות, לרבות הסרת הפרסום מאתר האינטרנט בד בבד עם פרסום תיקון והתנצלות בעיתון ידיעות אחרונות, מחזקת את המסקנה האמורה.

“אשר להיבט האובייקטיבי של תום הלב – נקבע כי המשיבים נקטו באמצעים סבירים לאימות הפרסום מושא ההליך, בהסתמכותם על מקורות רציניים ומהימנים. כמו כן, נקבע כי אין באי-קבלת תגובתו של המבקש טרם הפרסום כדי לשלול את תום ליבם של המשיבים ואת תחולת הגנת “עיתונאות אחראית” – בנסיבות בהן מדובר במאמר דעה, והפרסום נעשה בהסתמך על שני פרסומים מהימנים קודמים. בהינתן האמור, נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבים.

“על פסק דינו של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי (ע”א 38795-07-22). ביום 31.1.2023 ניתן פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור (השופטת ש’ גלר), אשר קיבל את הערעור חלקית.

“בית-המשפט המחוזי חלק על בית-משפט השלום בכל הנוגע לסוגיית תום הלב. אומנם, בית-המשפט המחוזי אשרר את קביעותיו של בית-משפט השלום לעניין תום ליבם הסובייקטיבי של המשיבים, במובן זה שלא הייתה כוונת זדון וכי אברמוביץ’ האמין באמיתות הדברים. עם זאת, מבחינת ההיבט האובייקטיבי של תום הלב, בית-המשפט המחוזי חלק על קביעתו של בית-משפט השלום, בסוברו כי יש לייחס משקל לכך שהמשיבים לא פנו למבקש עובר לפרסום לצורך קבלת תגובתו. זאת, בהינתן הקביעה בהלכת דיין כי מתן זכות התגובה היא אינדיקציה משמעותית בבחינת תום הלב לשם תחולת הגנת “עיתונאות אחראית”. בית-המשפט המחוזי הסתמך לעניין זה גם על סעיף 9 לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, אשר נקבע בהלכת דיין כי ישמש כ-“מקור אפשרי נוסף” לבחינת שאלת התקיימותה של הגנת “עיתונאות אחראית”. סעיף 9 לתקנון האמור כולל דרישה רחבה לקבלת תגובה ממושא הפרסום. לעניין זה, קבע בית-המשפט המחוזי כי: “גם אם המבחן הסובייקטיבי בדרישת תום הלב מתקיים ללא דופי, כפי שאירע במקרה דנן, הרי אין בכך כדי להחליף או לייתר את חובת הזהירות המקצועית המגולמת בחלקה האובייקטיבי של דרישת תום הלב.”

“אשר על כן, נקבע כי אין להחיל בנסיבות דנן את הגנת “עיתונאות אחראית”, ועל כן יש לחייב את המשיבים לפי חוק איסור לשון הרע.

“במישור הנזק, בית-המשפט המחוזי קבע כי התשתית הראייתית שהציג המבקש הייתה לאקונית ודלה, והטענה לגרימתו של נזק ממשי לא נתמכה באסמכתאות. עם זאת, בית-המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי ההתבטאות שיוחסה למבקש כוללת מעצם טבעה גרם נזק תדמיתי וגרימת עלבון, המצדיקים, כשלעצמם, פסיקת פיצוי – ועל כן יש לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק (לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע). לעניין זה נדחתה הטענה כי יש לפסוק לטובת המבקש כפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק, וזאת מכיוון שלא הוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע במבקש.

“בהתאם לאמור, בית-המשפט פסק לטובת המבקש פיצוי על סך 15,000 ש”ח. זאת, בהינתן ההקלות המנויות בסעיף 19(2)-(4) לחוק איסור לשון הרע, וכן בהתחשב בנסיבות הבאות: חומרת האמירה מושא הפרסום; פרסום מהיר של תיקון והתנצלות; הסרת המאמר מאתר האינטרנט של ידיעות אחרונות; התבטאויות חריגות אחרות של המבקש; אי-הסרת הפרסומים הקודמים (מטעם פרופ’ מן והגב’ נחמיאס ורבין) והעובדה שהמבקש לא נקט בצעדים משפטיים בעניינם של הפרסומים הקודמים.

“על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנן.

“[…] במישור הנזק, המבקש מעלה שלל טענות אשר מצדיקות, לעמדתו, פסיקת פיצוי גבוה יותר. בכללם של דברים, המבקש טוען כי סכום הפיצוי שנפסק לטובתו (15,000 ש”ח) אינו הולם את הקביעה כי הפרסום נמצא ברף החומרה הגבוה, או את הנזק והפגיעה בשמו הטוב שנגרמו לו. לטענת המבקש, יש לפסוק לטובתו כפל פיצוי ללא הוכחת נזק על סך 144,000 ש”ח.

דיון והכרעה – “לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. זאת, משלא מצאתי כי קמה בנסיבות דנן שאלת רוחב החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כי עולה חשש לעיוות דין.

“[…] נותרו, אם כן, טענות המבקש ביחס לשיעור הפיצויים שנפסקו לטובתו בבית-המשפט המחוזי. במישור זה טוען המבקש שלל טענות, אשר איני מוצא מקום להידרש להן באופן פרטני. זאת, בהינתן הכלל שלפיו אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בגובה הפיצויים שנפסקו לטובתו של בעל דין, לא כל שכן ב-“גלגול שלישי”.

“[…] לנוכח הטעמים המפורטים לעיל – הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות”.