העליון דחה בקשת ערעור של המדינה על החלטות שתי ערכאות משפטיות; קבע שלא תוכל להחזיק במחשבים ובסמרטפונים עד תום החקירה

כבוד השופט אורי שהם מבית-המשפט העליון קובע כי המדינה לא תוכל להחזיק במחשבים ובטלפונים החכמים (סמרטפונים) של חשוד עד תום החקירה בעניינו. בהחלטה נאמר כי מדובר בבקשת המדינה לרשות ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.6.2016, בגדרה נדחה ערר שהגישה המדינה על החלטת בית-משפט השלום בי”ם 14.6.2016.

■ נגד המשיב יניב עמר מתנהלת חקירה במחלקת הסייבר במשטרת ירושלים, בגין חשד לביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה; העברת מידע כוזב במחשב; הטרדה באמצעות מתקן בזק; איומים; ושיבוש מהלכי חקירה.

■ ב- 22.3.2016 עצרה המשטרה את המבקש ותפסה שני טלפונים ניידים ושני מחשבים ניידים השייכים לו. בהחלטה מיום 24.3.2016, הורה בית-משפט השלום בירושלים על שחרורו של המשיב בתנאים, ובהם איסור יציאה מהארץ. ביום 10.5.2016, דחה בית-משפט השלום בירושלים את בקשותיו של המשיב להחזרת התפוסים לידיו, כמו גם את הבקשה לאפשר לו לצאת את הארץ.

■ המשיב הגיש ערר על החלטתו זו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בירושלים, ועררו התקבל חלקית, ביום 26.5.2016. בהחלטתו, קבע בית-המשפט המחוזי את הדברים הבאים: על אף ש”התפיסה של התפוסים נשוא הערר נעשתה כדין”: “ככל שלא יוצג לבית-המשפט טעם משכנע שהמחשבים עצמם (כולל הסמרטפונים) דרושים להמשך החקירה, ניתן יהיה לטעמי לשחררם לידי העורר [המשיב], ובמידת הצורך, ניתן יהיה לקבוע תנאים שיבטיחו את הצגתם כראיה ו/או את חילוטם בהמשך ההליך. לצורך זה, אני קוצב למשיבה [המבקשת] 7 ימים מיום ההחלטה לצורך הגשת בקשה כאמור“.

■ בהתאם להחלטה זו, הגישה המבקשת בקשה לבית-משפט השלום לירושלים להארכת תוקף החזקת התפוסים. ביום 14.6.2016, דחה בית-משפט השלום את הבקשה, והורה למבקשת להחזיר למשיב את מארזי המחשבים. לעניין החומר האצור במחשבים, קבע כי: “יש למלא אחר הוראת בית-המשפט המחוזי, אשר כבר שקל את כל האמור, תוך הבטחת האפשרות להציג את הראיות הדרושות להליך העיקרי […]. החלטת בית-המשפט המחוזי התייחסה במפורש לאפשרות לקבוע תנאים שיבטיחו הצגתם כראיה במשפט. זאת ניתן לעשות על ידי העתקת חומר המחשב המצוי בתפוסים, כך שהעותק יישאר בידי המשטרה והמקור יוחזר למשיב, ותוך חתימת החשוד על כך שמדובר בעותק זהה למקור. […] אם לא יחפוץ בכך המשיב, יוכל לבקש ולקבל מיידית עותק של כל חומר המחשב שבתפוסים“.

■  על החלטה זו של בית-משפט השלום, הגישה המבקשת ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר נדחה ביום 29.6.2016. לטענת המדינה שגה בית-משפט השלום כשלא העניק משקל ראוי לעובדה שהתפוסים שימשו את המשיב לביצוע עבירות, ולקיומו של חשד סביר כי המשיב ישתמש בהם לביצוע עבירות נוספות. בהמשך לכך, טענה המבקשת, כי טעה בית-המשפט כאשר הורה לה לבצע תעתיקים של חומרי המחשב ולשמור אותם אצלה, חלף הראיות המקוריות.

■ בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי “בפרק הזמן הארוך שעמד למבקשת, היינו כשלושה חודשים, ניתן היה לסיים את החקירה בתפוסים, היינו לבדוק את הכוננים, להריץ תוכנת (…) וברור(…) כי החקירה בהקשר זה הסתיימה (…) הדרך הנכונה היא במצבים אלה לבצע העתקות ולהחזיק בידי העוררת את ההעתקים, לאחר שהמשיב, או איש מקצועי מתחום המחשבים מטעמו, חותמים על הצהרה כי ההעתקה מלאה ומדויקת ולא תעלה מטעמו של המשיב כל טענה בדבר העובדה שמדובר בהעתקים”. בהתייחס לטענה כי בתוך הכוננים נמצאים קבצים שהושגו בעבירה או עלולים לשמש לצורכי עבירה, התיר בית-המשפט המחוזי למבקשת למחוק קבצים אלו, ובלבד שתשמור ברשותה העתק מהם, ותערוך רשימה מפורטת של הקבצים שנמחקו, אשר עותק ממנה יועבר למשיב.

בהכרעתו כותב השופט שוהם בין היתר כי  “לאחר שעיינתי היטב בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתגובתו של המשיב לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי היא אינה עומדת באמות המידה אשר נמנו לעיל. מטעם זה בלבד, אין בידי להיעתר לבקשה לרשות ערר שלפניי (…) הערכאות הקודמות הפעילו את שיקול דעתן באופן נכון ומידתי, במטרה להקטין ככל האפשר את הפגיעה במשיב (…) אין כל פגם בקביעתו של בית-המשפט המחוזי כי פרשנות לפיה כל מחשב שקיים לגביו חשד כי בוצעה באמצעותו עבירה, כמו גם הכונן הקשיח של אותו מחשב, דינם להישאר בידי המשטרה עד לסיום ההליכים – כדי להדוף טענה עתידית של זיוף או השתלת ראיות – אינה סבירה.

“בענייננו, בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 26.5.2016, נתן את דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, והורה למבקשת להציג לבית-המשפט טעם משכנע מדוע לא להחזיר את התפוסים למשיב, תוך קביעת תנאים שיבטיחו את הצגתם או את חילוטם בהמשך ההליך. בית-משפט השלום, אשר בחן טעמים אלו שהציגה המשיבה, שוכנע כי ניתן להשיג את מטרות המבקשת בהחזקת התפוסים, בדרך של העתקת החומר המצוי בהם, בד בבד עם חתימת המשיב על כך שעסקינן בעותק זהה למקור. גם אני, כמו בית-המשפט המחוזי, אינני מוצא להתערב בהחלטה זו, אשר מאזנת כראוי בין השיקולים השונים, ומגשימה את תכלית התפיסה, בדרך פחות פוגענית בזכות קניינו של המשיב (…) בנסיבות אלה, שוכנעתי כי אין מקום להתיר למבקשת דיון נוסף בטענותיה בפני ערכאה שלישית. אשר על כן, הבקשה לרשות ערר נדחית בזאת”.