העליון דחה בקשה של חברות מג’יק לערער על החלטת מחוזי למינוי בורר בסכסוך בינן לאחרים

שופט בית-המשפט העליון יורם דנציגר דחה ב- 16.6.2016 בקשה (רע”א 2979/16) של  החברות Magic Softare Enterprises Ltd ומג’יק תעשיות תוכנה לישראל בע”מ לערער על החלטה של בית-המשפט המחוזי בתל אביב למינוי בורר בסכסוך בינן לבין חברת פאיירפליי בע”מ ונעם הניג.

בהחלטתו כותב כבוד השופט דנציגר בין היתר:

■ בחודש יולי 2007 התקיימו מגעים בין הצדדים לבחינת אפשרות לשיתוף פעולה עסקי ביניהם.

■ ביום 19.12.2007 חתמו המבקשות על הסכם התחייבות לשמירת סודיות כלפי המשיבים. סעיף 5 להסכם הסודיות כלל תנית בוררות הקובעת, בין היתר, כי כל סכסוך בין הצדדים יתברר לפני מותב של שלושה בוררים. בחודש מאי 2009 נערך בין הצדדים הסכם נוסף, שהחליף את סעיף 5 להסכם הסודיות, וקבע, בין השאר, כי ‘הסכסוכים בין הצדדים הכפופים לתנית הבוררות שבהסכם יבואו בפני בורר יחיד שזהותו תוסכם בין הצדדים’.

■ בשנת 2009 החל להתנהל בין הצדדים הליך בוררות, על רקע מחלוקות שנתגלעו ביניהם, לפני כבוד השופט בדימוס אורי גורן. בהחלטתו מיום 15.12.2010 הכריע הבורר בשאלת החבות וקבע כי המבקשות חייבות בנזקים שנגרמו למשיבים.

■ במהלך ניהול הליך הבוררות, פנו המשיבים לבורר בעתירה לתיקונו ולעדכונו של כתב התביעה, נוכח גילויים חדשים של נזקים שנגרמו להם לדבריהם על ידי המבקשות. בהחלטתו מיום 12.2.2012, קיבל הבורר באופן חלקי את הבקשה בקובעו, בין היתר, כי ‘נזקים נוספים ומאוחרים יותר – יתבעו בהליך נפרד מאחר ואני רואה בהם עילות תביעה חדשות או לחילופין ניתן היתר לפיצול סעדים’.

■  ביום 13.1.2015 ניתן פסק בוררות אשר חייב את חברות מג’יק לפצות את המשיבים בגין הנזקים שנגרמו להם. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.11.2015, נדחתה בקשת המבקשות לביטול פסק הבוררות והוא אושר.

■ בהמשך, עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למנות בורר על מנת שיכריע בנזקים נטענים שנגרמו להם על ידי המבקשות בשנים 2011 ואילך, ואשר בהתאם להחלטת הבורר מיום 12.2.2012 לא נדונו במסגרת הליך הבוררות שהתקיים.

■ לאחר שדחה כל אחת מטענות המבקשות, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים ומינה בורר כמבוקש.

■ לדברי השופט דנציגר, המבקשות חוזרות על הטענות שטענו לפני בית המשפט המחוזי במלואן. לדבריהן, שגה בית המשפט עת דחה כל אחת ואחת מטענותיהן. לשיטתן, שגיאות נטענות אלה עולות לכדי טעות בהפעלת החוק, הגורמת למבקשות ‘עיוות דין של ממש’, באופן המצדיק מתן רשות ערעור.

“לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה לא נעתר בקלות לבקשות רשות ערעור המופנות נגד החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בענייני בוררות. רשות כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד. זאת, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (…)  איני סבור כי הבקשה דנן נופלת בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות לערער. קביעותיו של בית המשפט המחוזי עולות בקנה אחד עם הדין. איני סבור כי נפלה בהן טעות – וודאי שלא טעות מהותית. ממילא לא ניתן להצביע, ולוּ על חשש, שמא ייגרם למבקשות עיוות דין כתוצאה מההחלטה מושא הבקשה.  יצויין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי לגופן, ללא יוצא מן הכלל (…) נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות”.