העליון: בשל המקריות הנלווית בלכידת מעורבים בפשיעה מקוונת נדרשת החמרה מקום שבו קיימות מגבלות מובנות על יכולות האכיפה

בית-המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים) דחה ב- 23 בדצמבר 2015 ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בתפ”ח 50739-01-14 שניתן ביום 6.1.2015.

המערער הורשע, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות רבות של מעשים מגונים, בעשרות עבירות של פרסום תועבה ובו דמותו של קטין בידי אחראי, בעבירת פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, במאות עבירות של החזקת פרסום תועבה ובו דמותו של קטין ובמספר עבירות של פגיעה בפרטיות.

מבלי להיכנס למכלול הפרטים אציין כאן רק כי במהלך שנת 2013 נהג המערער לצלם תמונות וסרטונים של בתו הקטינה ושל אחייניתו הקטינה ללא ידיעתן (בעת שישנו או התקלחו). לצורך צילום חלק מהחומרים הציב המערער מכשירי טלפון נייד ומחשבי-לוח בחדר המקלחת בביתו ובשירותים בבית הוריו. המערער העלה את התמונות שצילם לאתר אינטרנט לשיתוף קבצים בתיקיות הפתוחות לצפיית הרבים ובתיקיות הסגורות בסיסמה שאותה מסר לאחרים. המערער שלח לאחרים, באמצעות כתובות דואר אלקטרוני שונות וכן באמצעות תוכנות ואפליקציות, סרטונים ותמונות של שתי הקטינות. עוד מציינים השופטים כי המערער פעל כדי לקבל בתמורה לתצלומיו חומרי פורנוגרפיה פדופילית מאחרים וכי ביצוע המעשים התאפיין בתחכום ובתכנון שקדם להם.

בהתייחס לערעור שהוגש לבית-המשפט העליון, התנגדה המדינה להפחתה בעונש שנגזר ע”י בית-המשפט המחוזי. לדברי באת כוח המדינה, “המדובר במעשה פלילי מסוג חדש וחמור, המתאפיין בעבירות שקל לבצען תוך שמירה על האנונימיות של המבצעים כך שקיים קושי רב באיתורם ובהעמדתם לדין. כמו כן, התכנים האסורים מופצים לכל עבר ומגיעים לרחבי העולם, ואף בתיק זה הפרשה נחשפה באמצעות רשויות האכיפה באוסטרליה”.

שלושת שופטי העליון (כבוד השופטים יצחק דנציגר, יצחק עמית וצבי זילברטל) אומרים בין היתר בהחלטתם כי “הפסיקה טרם עסקה באופן סדור במקרה הדומה בנסיבותיו למקרה הנדון. אמנם, קיימת פסיקה ענפה העוסקת בעבירות מין שונות המבוצעות באמצעות האינטרנט ובמרחב הווירטואלי, אך בדרך כלל המדובר במקרים בהם קורבן העבירה מודע למעשיו של העבריין כבר בעת ביצוע העבירות (למשל: הטרדות מיניות בחדרי צ’ט או באמצעות מצלמות אינטרנט, פיתוי ילדות או ילדים באמצעות רשת האינטרנט למפגשים עם העבריין וכיוצ”ב). עבירות מין נוספות המתבצעות במרחב הווירטואלי, הקרובות במידה מסוימת למקרה הנדון ונדונו בפסיקה, הן עבירות של החזקת ופרסום חומרי תועבה בדמות “פורנוגרפיית ילדים”. בעבירות אלה קורבן העבירה בדרך כלל אינו מודע לשימוש שנעשה בתמונותיו, משום שהמפרסם אינו בהכרח מי שיצר אותן. יצירה והפקה של חומר פורנוגרפי של קטינים, כרוכה לא פעם בפגיעה פיזית בקטינים עצמם כשהם מודעים למתרחש בעת שהם מצולמים בעירום או מקבלים הוראות לבצע מעשים בעלי אופי מיני”.

“(…) נראה כי חוסר המודעות של נפגעות העבירה קיים, לפחות לעת הזו, גם באשר להפצת התצלומים באינטרנט”.

“(…) כידוע, החומרים המופצים ברשת האינטרנט מועברים במהירות רבה לנמענים רבים ובלתי מזוהים, ולעתים קרובות באירועים מסוג זה ‘את הנעשה אין להשיב’. תמיד תיתכן האפשרות שהצילומים יופיעו בעתיד, כאשר לא ניתן לדעת מי צפה בהם, ואף עצם הידיעה על קיומם עלולה להיות טראומתית ולעורר בבת תחושת חוסר ביטחון עמוקה דווקא במרחבים האישיים הנתפסים כפרטיים ביותר.

לכך יש להוסיף את הקושי של רשויות האכיפה להתמודד עם עבירות רשת, אשר תכיפותן הולכת וגוברת, ובפרט עם הפצתם באינטרנט של חומרים פוגעניים. ריבוי טלפונים ומכשירים חכמים הכוללים מצלמות באיכות גבוהה, וצמיחתן של רשתות חברתיות וירטואליות מסוגים שונים, מאפשרים לכל אדם להפיק ולפרסם תכנים ויזואליים בהינף לחיצת עכבר, ללא מנגנון בקרה ותוך שמירה על אנונימיות מירבית. העובדה כי במקרה דנן המידע המפליל הושג דווקא על-ידי רשויות חוק של מדינה זרה ורחוקה, מעידה על היות הסכנה הצפויה מהתכנים שפורסמו אוניברסלית, אך גם ממחישה את המקריות הנלווית שבלכידתם של המעורבים בפשיעה מקוונת. מובן, אם כן, מדוע נדרשת החמרה מקום שבו קיימות מגבלות מובְנות על יכולות האכיפה”.

“לא זו אף זו, התופעה של פרסום צילומים והקלטות בעלי אופי מיני, בהם מופיעים פרטים שלא נתנו הסכמתם לפרסום (לאו דווקא קטינים), נעשתה כה נפוצה ומסוכנת, עד שנוסף בגינה איסור ייחודי בחוק למניעת הטרדה מינית”.

“(…) יש להניח שנוכח האתגרים החדשים הנובעים מההתקדמות הטכנולוגית, בתי המשפט יאלצו לפגוש במקרים דומים למקרה הנדון כבר בעתיד הקרוב, וכדרך המשפט הקזואיסטי – ייקבע מתחם ענישה נוהג גם למקרים כבענייננו”.