ברביעי האחרון: העליון דחה שתי בקשות ערעור על פסק דין בנושא הברחת 100 כרטיסי SIM למחבלים בכלא קציעות

ביום ראשון 18.12.2016 פורסם בכלי התקשורת כי קיים חשד לפיו ח”כ באסל גטאס מהרשימה המשותפת הבריח 12 מכשירים סלולריים ומכתבים מוצפנים לשני אסירים פלסטינים הכלואים בכלא קציעות.

ברביעי האחרון 14 בדצמבר 2016 פירסם בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים, פסק דין לגבי שני ערעורים נפרדים [ע”פ  3081/16 ו- ע”פ  3678/16] העוסקים במקרה אחר לחלוטין של הברחת מאה כרטיסי סים לאסירים פלסטינים.

את פסק הדין המשותף לשני הערעורים כתב כבוד השופט אורי שהם ואיתו בהרכב היו גם כבוד השופט יורם דנציגר וכבוד השופטת ענת ברון.

להלן מספר ציטוטים מפסק הדין:

■ “בכתב האישום המתוקן בשנית, שהוגש נגד המערערים במסגרת הסדר טיעון, נמסר כי המערער נשא, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, עונש של 20 שנות מאסר, בגין ביצוע עבירות נגד ביטחון המדינה. עוד עולה מכתב האישום, כי המערערת, שהיא תושבת טול כרם, נשואה לאדם בשם מוחמד בלחאוי, אשר ריצה באותה תקופה עונש של 8 שנות מאסר, בבית סוהר “קציעות”, בגין ביצוע עבירות אמל”ח ומתן מקלט. המערער ומוחמד מרצים את מאסרם ביחד, באגף שבו מוחזקים אסירים ביטחוניים, ולפי כתב האישום “קיימת ביניהם היכרות”.

■ “נטען בכתב האישום, כי במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, ביקש המערער מאחיו עומאר לקנות 100 כרטיסי SIM, להעבירם למערערת, ולבקש ממנה כי בביקורה הקרוב בבית-הסוהר “תכניס עבורו את כרטיסי ה-SIM שרכש”, וכך היה. עומאר יצר קשר עם המערערת, מסר לה את כרטיסי ה-SIM, וביקש ממנה כי תעביר את הכרטיסים לידי המערער, בביקורה הקרוב בבית-הסוהר, והיא הסכימה לבקשה. ביום 14.12.2014 בסמוך לשעה 15:00, הגיעה המערערת לכלא “קציעות” כדי לבקר את בעלה בבית-הסוהר, “כשהיא מחזיקה בתוך איבר מינה את כרטיסי ה-SIM … כשהם עטופים בנייר טישו ובשקית”. לאחר שהמערערת הגיעה אל עמדת הבידוק בבית-הסוהר, איתרו הסוהרים את כרטיסי ה-SIM , והמערערת נעצרה.

■ ” המערערים הורשעו, על יסוד הודאתם בכתב אישום מתוקן בשנית שהוגש במסגרת הסדר טיעון, בעבירות אלה: קשירת קשר לביצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 ; וניסיון להכנסת ציוד קצה רט”ן, לפי סעיף 52(ב)(2)(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל”ב – 1971, ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. יצוין, כי “ציוד קצה רט”ן” מוגדר בסעיף 52 לפקודת בתי הסוהר כך: “ציוד בזק כמשמעותו לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב-1982, נישא או מיטלטל, המתחבר או המיועד להתחבר אל מערכת של מיתקני אלחוט שבאמצעותה ניתנים שירותי רדיו טלפון נייד לציבור, לרבות כל חלק של ציוד כאמור, כגון כרטיס sim, כרטיס זיכרון, אנטנה, סוללה ומטען”.

■ “כב’ השופטת י’ רז-לוי, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית בתיק [בית-המשפט המחוזי בבאר שבע], הטעימה כי המדובר בעבירות אשר תוכננו מראש ולא בוצעו באופן אימפולסיבי. עם זאת, ולזכותה של המערערת, ציינה השופטת רז-לוי כי המערערת לא הייתה יוזמת המעשים, אלא נענתה לפניית אחיו של המערער להכניס את כרטיסי ה-SIM אל תוך הכלא. עוד צוין, כי במקרה דנן לא נגרם כל נזק, שכן המערערת נתפסה, טרם כניסתה לבית-הסוהר, הגם שלא ניתן להתעלם מפוטנציאל הנזק, חרף העובדה שלא נקבע כי מטרת המעשה הייתה לפגוע בביטחון המדינה או לסייע לארגון טרור. השופטת רז-לוי הוסיפה וקבעה, כי החדרת אמצעי תקשורת אל תוככי הכלא פוגעת בערכים החברתיים של בטחון המדינה ושלום הציבור, והדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בניסיון החדרה לאסיר בטחוני – כמו המערער”.

■ “כב’ השופט נ’ זלוצ’ובר, אשר כתב את דעת הרוב בתיק זה, ציין כי “התקשורת בין אסירים ביטחוניים המשתייכים לארגוני הטרור, ולעיתים אף אסירים שהם מנהיגי הארגונים מחוץ לכלא חיונית עבורם לצורך פעולות והוצאת המזימות הטרוריסטיות לפועל”. בהמשך, קבע השופט זלוצ’ובר כי אסיר בטחוני השפוט ל- 20 שנות מאסר, אשר מזמין 100 כרטיסי SIM לכלא “אינו עושה זאת בתמימות, רק על מנת שיוכל להתקשר לבני משפחתו ולשאול לשלומם”. המערערת, שהחדירה לתוך איבר מינה 100 כרטיסי SIM, גם היא אינה “עושה זאת בתמימות והיא מבינה למי היא מעבירה את הכרטיסים ולמה עלולים הם בסופו של דבר לשמש”.”

■ המדינה יוצגה ע”י עו”ד סיגל בלום שטענה בין היתר כי אין תקדים לניסיון החדרה לכלא של כרטיסי SIM בכמות כזו, ועל כן רמת הענישה צריכה להיות גבוהה יותר מזו המשתקפת מפסקי הדין שהוגשו על ידי המערערים.

הכרעת העליון:

■ “המדובר באירוע חמור ביותר, שעניינו ניסיון החדרה לכלא של 100 כרטיסי SIM, אשר יועדו לאסיר בטחוני, המרצה עונש של 20 שנות מאסר בבית סוהר “קציעות” (…) אין להתעלם מהאופי הביטחוני של המעשה, כאשר ברור לכל מי שעיניו בראשו כי החדרת כמות של 100 כרטיסי SIM נועדה לשרת אסירים שהורשעו בביצוע עבירות ביטחוניות, בניסיונותיהם ליצור קשר עם החוץ. אין צורך בדמיון רב כדי להבין כי אסירים ביטחוניים היוצרים קשר בלתי מפוקח עם גורמים המצויים מחוץ לכלא, עלולים לגרום נזק משמעותי לביטחון המדינה ולשלום הציבור”.

■ פסק הדין הנוכחי מצטט מפסק דין אחר של כבוד השופטת דפנה ברק-ארז בו אמרה כי “הברחת מכשירי טלפון אל בין כתלי הכלא נחשבת על-ידי גורמי הביטחון לפעילות בעלת השלכות מזיקות ביותר. השלכותיה חורגות הרבה מעבר לשאלות של משמעת בבית-הסוהר עצמו אל עבר היבטים ביטחוניים ממש ומניעת פעילות של פשע וטרור מחוץ לכותלי בית-הסוהר. מבחינה זו, כל הברחה של מכשיר טלפון אל בית-הסוהר יוצרת איום פוטנציאלי על שלום הציבור ומסכלת היבט חשוב של מטרות הענישה – ניתוקו של העבריין המורשע מרשת הפעילות העבריינית, ככל שהוא עדיין קשור בה”.

■ “אשר לרמת הענישה בעבירות של ניסיון להכנסת ציוד רט”ן לכלא, לפי סעיף 52(ב)(2) לפקודת בתי הסוהר, לא ניתן להצביע על פסיקה מנחה של בית משפט זה [בית-המשפט העליון], ולפיכך יש לפנות למדיניות הענישה שנקבעה על ידי הערכאות הדיוניות, קרי: בתי משפט השלום והמחוזי. מעיון בפסיקה שאותה הגישו הצדדים לעיוננו, עולה כי קיים מגוון רחב למדיי של עונשים, בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולנסיבותיו האישיות של העבריין”.

בית-המשפט העליון החליט פה-אחד לדחות את שני הערעורים.