בכנסת הוגשה הצעת חוק פרטית שכותרתה ‘הרשות הלאומית לאיחוד העם’

צריך לצבוט את עצמך ולהאמין שזה אמיתי: שלושה חברי כנסת מהליכוד [חנוך דב מלביצקי, טלי גוטליב וניסים ואטורי] הניחו על שולן הכנסת הצעת חוק פרטית [פ/1936/25] שכותרתה ‘הרשות הלאומית לאיחוד העם’.

בפרק ההגדרות של הצעת החוק נאמר: “איחוד העם” – כל הקשור באיחוי הקרעים בעם ישראל על פלגיו השונים, לרבות מבחינה עדתית, דתית ופוליטית.

ואם זה לא מספיק הרי שנקבע כי “הרשות תקבע את אופן השימוש בתקציב העומד לרשותה, והיא רשאית לגייס הון באמצעות תרומות, בישראל ומחוצה לה, לצורך ביצוע תפקידיה, ולהקים קרן לשם ביצוע תפקידיה”. כלומר, לטובת הרשות המוזרה הזאת כן ניתן יהיה לגייס כספים בחו”ל מגורמים זרים.

בהקשר זה, נקבע עוד כי “תקציב הרשות ימומן מתקציב המדינה ומתשלומים אחרים שישולמו לרשות, ובכלל זה אגרות שישולמו לה לפי חוק, או תרומות באישור השר והמועצה. התקציב השוטף של הרשות, ובכלל זה שכר עובדיה ותפעול שוטף, יהיה מתקציב המדינה. בשנתיים הראשונות לפעילותה, תמומן הרשות בסך 50 מיליון שקלים חדשים מתקציב המדינה, בכל שנת כספים”.

הרשות, עפ”י הצעת החוק, תהיה תאגיד וגוף מבוקר כמשמעותו בחוק מבקר המדינה.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: “מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”. לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא”.

“הכלל של ואהבת לרעך כמוך הוא אחד מאבני הבסיס לקיומו של העם היהודי כבר מימי אברהם אבינו, ואילו החורבנות הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית מזוהים עם הסטייה מאותו עקרון לדרך החתחתים של שנאת חינם.

“הצורך בסולידריות חברתית וערבות הדדית בקרב עם ישראל, כזה שיש בכוחו להתגבר ולצלוח את ההבדלים והמחלוקות הקיימים מדרך הטבע בין הפלגים השונים בעם, העסיק את גדולי ישראל לאורך הדורות, החל בהלל הזקן, עבור ברבי עקיבא, ברבי יהודה הלוי, בבעל שם טוב ותלמידיו, ברמח”ל ובבעל הסולם, וכלה בחוזה המדינה בנימין זאב הרצל, אשר הבחין אף הוא שהקשרים בעם היהודי תלויים יותר מידי בסכנות מבחוץ ולא בקשר פנימי.

“גם מקימיה של המדינה, אישי רוח ומדינאים בולטים, המשיכו לכתוב על אודות החשיבות שבמציאת יסוד משותף, שיש בו כדי לחבר את האומה הישראלית מעל לכל שוני ומחלוקת, מבלי לנסות לטשטש או לצמצם את המגוון האקלקטי ממנו מורכבת החברה הישראלית. על אלה נמנים מחייה השפה העברית בארץ ישראל, אליעזר בן יהודה, איש החינוך והרוח מרטין בובר, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, ועוד רבים וטובים.

“עם זאת, כיום, 75 שנים לאחר הכרזת העצמאות, מדינת ישראל מצויה בשיא שלילי של קיטוב. האתוס החברתי שהיווה את היסוד לחוסנה של המדינה בעשורים הראשונים לקיומה, הולך ומפנה את מקומו לאינדיבידואליזם, לתחרותיות ולניכור חברתי.

“אנו חיים בתקופה של פרגמנטציה של מושגים כחברה וקהילה. במובן זה קהילתיות, השתתפות קהילתית, ובמובן הרחב ביותר – פעולה למען האחר, כסגולות חבריות, אינן מובנות מאליהן כלל ועיקר. הפערים הסוציו-אקונומיים המתרחבים, הסולידריות החברתית שנשחקת והאמון הקטן במוסדות המדינה מזה ובין “שבטי ישראל” מזה, המכרסמים בחוסנה החברתי של מדינת ישראל.

“כואב לכתוב זאת, אך בחברה הישראלית בימינו רב המפריד  על המאחד, שכן במבט סוציולוגי קר אין אנו רואים לנגד עינינו ‘חברה ישראלית’ ואף לא ‘ארבעה שבטים’ כלשון נאומו המפורסם של נשיא המדינה לשעבר, אם כי ריבוי של חברות ושבטים, המתגוששים אלו באלו, בניסיון למשוך לעצמם משאבים בבחינת כל דאלים גבר, שעה שאנו חוזים בהתפרקות המעט שנותר מה-‘אנחנו’ הישראלי.

“על פי ממצאי סקר שערך המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל באוניברסיטת רייכמן בנושא הקיטוב הפוליטי בין ימין לשמאל, הציבור הישראלי מאוחד בדעה כי הקיטוב גובר. לא פחות מ- 85% מהמשיבים (ללא הבדל שיוך פוליטי) סברו כי בשנים האחרונות הקיטוב הולך וגובר.

“זאת ועוד, על פי דו”ח השנאה של קרן ברל כצנלסון, נכון לרגע הגשת הצעת חוק זו, בכל שעה מתנהלות ברשת בין כ-1000 שיחות גזעניות, ובהן מילים קשות זה כלפי זה, כגון ‘בוגד’, ‘חרא’, ‘חלאה’, ו-‘נאצי’.

“לבסוף, באחד המסמכים המטלטלים שראו אור לאחרונה ומאיימים להפוך למסמר האחרון בארון הקבורה של חזון חברת המופת בישראל, דו”ח ההערכה האסטרטגית לישראל של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מינואר האחרון, קבע כי השיסוע, המחנאות והקיטוב החברתי, ניצבים בראש רשימת האיומים על המדינה, לצד הזירה האיראנית והזירה הפלסטינית.

“לא מכבר פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את מאמרו של ד”ר שוקי פרידמן ‘לעצור על סף תהום’ המסתיים במסקנה העגומה הבאה: ‘החוטים הקושרים את החברה הישראלית דקים ורופפים. הם מתכרסמים מיום ליום. קשה לנבא את הרגע בו ייפרמו חלילה. כשזה יקרה יהיה קשה לחזור לאחור. החוכמה המשותפת שלנו צריכה לעצור אותנו לפני התהום’.

“רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הצעת חוק זו נועדה להתמודד לעומק עם הקיטוב הגואה, על ידי הקמת גוף סטטוטורי שיקדיש את כל פעולותיו לפעילות חינוכית והסברתית להעלאת המודעות לאתגר הסולידריות בחברה הישראלית, לקירוב לבבות ולקידום הערבות ההדדית והאחדות בקרב החברה הישראלית, על כל גווניה ושבטיה.

“הצורך בקידום החוק נובע מכך שאין ספק כי ברמה העקרונית רשויות השלטון השונות אינן מעוניינות בהגברת הקרעים בעם וקידום חוסן החברתי מהווה משימה לאומית מן המעלה הראשונה, אך בפועל אין שום גורם שלטוני שעסוק בנושא, ואת המחיר משלמת החברה הישראלית.

“לפיכך, מוצע בזאת להקים רשות לאומית לאיחוד העם, שתפעל לקידום ערכי הערבות ההדדית ואיחוד העם, ותמליץ לשרים על מדיניות לצורך איחוי הקרעים בעם.

“על פי המוצע, לרשות תהיה מועצה, שתאשר את תקציב הרשות, תדון בדו”חותיה הכספיים, תקבע מדיניות לרשות ותפקח על ביצועה”.

[הערה: ההדגשות אינן מופיעות במקור].