בהמלצת שופטי העליון, ח”כ אראל מרגלית משך עתירתו לבג”ץ נגד רוה”מ ושר התקשורת בנושא הנהגת רפורמות בשוק התקשורת

בהמלצת שופטי העליון, ח”כ אראל מרגלית משך עתירתו לבג”ץ  [עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים, 4748/15] נגד ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו וסיעות הקואליצה לגבי סעיף המופיע בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בממשלה ה- 34 בין כל סיעות הקואליציה בנושא הנהגת רפורמות בשוק התקשורת.

נוסף לראש הממשלה ושר התקשורת, המשיבים הנוספים לעתירה היו סיעת הליכוד, סיעת הבית היהודי, סיעת ש”ס וסיעת יהדות התורה והיועצים המשפטיים לממשלה ולכנסת.

שלושת השופטים (כבוד המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין [שגם כתב את ההחלטה], כבוד השופט צבי זילברטל וכבוד השופט מנחם מזוז) כותבים בהחלטתם כי “עתירה זו מכוונת עצמה כנגד סעיף המופיע בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בממשלה ה-34 בין כל סיעות הקואליציה, וזו לשונו: הנהגת רפורמות בשוק התקשורת: הממשלה תנהיג רפורמות מקיפות בשוק התקשורת. סיעת הליכוד […] ויתר הסיעות המצטרפות לקואליציה מתחייבות לתמוך ברפורמות הללו.  כמו כן, סיעות הקואליציה וחבריהן, לא יתמכו בהצעות חוק בתחום התקשורת בלא אישור שר התקשורת. סיעות הקואליציה וחבריהן, לא יתמכו בהצעות חוק בתחום התקשורת בלא אישור שר התקשורת. סיעות הקואליציה וחבריהן יתנגדו לכל יוזמה ו/או הצעה בתחום התקשורת, ששר התקשורת יתנגד לה“.

(…) עפ”י הטענה שבעתירה ניתן לשר התקשורת “שיקול דעת מוחלט ובלתי מבוקר”, ועל כן נוגד הסעיף את תקנת הציבור, שכן כובל הוא את שיקול דעתם של שרי הממשלה וחברי הכנסת.

“המשיבים כולם מתנגדים לקבלת העתירה. מטעם היועץ המשפטי לממשלה (שהצהיר כי חוות דעתו ניתנה גם על דעת ראש הממשלה והממשלה), נטען כי חזקה על הממשלה שיפעילו דעתם על פי הוראות הדין, ומבחן הסעיף יהא בשעת הפעלתו, בלא שיש בו כדי לכבול מראש את הממשלה, וזאת מתוך הנחה שכאשר תתקבל החלטת ממשלה, תהיה הקואליציה מחויבת לה. מטעם הכנסת נטען, כי אין לפרש את הסעיף כאילו הופקע מן השרים וחברי הכנסת שיקול הדעת בקשר לרפורמות, וגם אין בניסוח חידוש, שכן כפופים כל חברי הקואליציה למשמעת קואליציונית לפי ההסכמים. מטעם סיעת הליכוד נטען, כי המדובר בהסכם פוליטי, שיבוצע תחת עינו הפקוחה של היועץ המשפטי לממשלה, ובכפוף לזכות הכל להעמיד את הרפורמות למבחן שיפוטי. מטעם סיעת הבית היהודי נטען, בנוסף לטענות סף, כי המדובר בהסכמה שיש צורך ברפורמות, וכי אין מדובר בהסכם שוה ערך לחוזה במשפט האזרחי. בכל אלה דנו הצדדים לפנינו.

“לאחר שמיעת הצדדים ושיג ושיח עמנו הצענו לעותר, והוא נענה, כי יחזור בו מן העתירה תוך שנרשום את עיקרי הדברים ששמענו והשמענו ואת העולה מהם.

“אכן, קריאה ראשונה של הסעיף יוצרת רושם של “חתול בשק”, שהרי הרפורמות שבהן מדובר טרם נודעו. כמובן שאין דופי בהצעת רפורמות, אך הדברים צריכים להיבחן במבחן המעשה, ולעבור מסננת של החלטת ממשלה ושל חקיקה לפי הצורך, ולא נסתמו חלילה פיותיהם של השרים וחברי הכנסת, בכפוף למשמעת קואליציונית ‘רגילה’ שאין בה חדש. אין כאן איפוא סוג של ‘כרטיס פתוח’ לשר.  נעיר, עם זאת, כי במקום שר התקשורת היה צריך לומר ‘הממשלה’, שכן לה הסמכות לעניין הצעות חוק ולעניין עמדת הקואליציה בכנסת – לה ולא לשר פלוני.

“לפנינו איפוא טקסט הצהרתי, שכשלעצמו – בכפוף להערה האמורה – אינו מנוגד לדין, ואין לראותו כ’נשמע ונעשה’ להבדיל מ’נעשה ונשמע’. כך יש לפרש את ההסכם. ברי אמנם כי גם אין לראותו כחסר משקל, אך משקלו מוגבל להצהרה של כוונה לפעול לרפורמות ולהשיג תמיכה פרלמנטרית בהן ככל שיעברו את מסננת הממשלה (…) בשלב זה אין בידינו מטבע הדברים לקרוא אל תוך הסעיף ‘כוונות נסתרות’, שכן אין הרפורמות גלויות וידועות עדיין.

(…)”סוף דבר, עסקינן בסעיף הצהרתי, המכוון למשמעת קואליציונית, אך אינו מונע לא מן השרים ולא מחברי הכנסת להביע דעתם בהליכים כדין, וגם היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי לכנסת לא חדלו ממילוי תפקידם חלילה”. השופטים מחקו כאמור את העתירה מבלי להוציא צו לתשלום ההוצאות למשיבים.

הערה: הידיעה פורסמה לראשונה בחלון המבזקים של אתר זה ב- 22.10.2015 בשעה 17:33; עדכון: מוצאי שבת 24.10.2015 בשעה 19:15.