בג”ץ דחה על הסף עתירה של עו”ד שחר בן מאיר ויצחק אבירם נגד הכנסת, הממשלה והיועמ”ש בנושא איכוני השב”כ לגבי קורונה; “דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים והיעדר בשלות”

ביום חמישי (20.8.2020) בשעה 17:55 דיווחתי בחלון המבזקים של אתר זה: בג”ץ דחה (20.8.2020) על הסף עתירה לצו ביניים וצו על תנאי של עורכי הדין שחר בן מאיר ויצחק אבירם נגד הכנסת, הממשלה והיועמ”ש בנושא איכוני השב”כ וחייב אותם בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ למשיבים; “דין העתירה להידחות על הסף הן מחמת אי-מיצוי הליכים והן מחמת היעדר בשלות”; “בנסיבות העניין בצדק טענה הממשלה כי מעבר לאי-מיצוי ההליכים, במקרה זה מצטרף הצורך להמתין פרק זמן סביר ליישום הוראות החוק המתוקן, לצורך בחינת קיומה של עילה לתקיפה חוקתית”.

כבוד השופט דוד מינץ [אליו הצטרפו כבוד השופטים ניל הנדל ויוסף אלרון] כותב בין היתר בפסק דינו (בג”ץ  5261/20):

“עניינה של העתירה שלפנינו בחוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף קורונה החדש וקידום השימוש בטכנולוגיה אזרחית לאיתור מי שהיו במגע קרוב עם חולים (הוראת שעה), התש”ף – 2000 אשר מסמיך את שירות הביטחון הכללי לעבד מידע טכנולוגי בתקופה של עד 14 ימים לפני מועד אבחונו של חולה במחלה, לצורך זיהוי אנשים שבאו עמו במגע קרוב. בכלי זה נעשה שימוש בידי משרד הבריאות על מנת להורות למי שבא במגע קרוב עם חולה בנגיף קורונה להיכנס לבידוד.

“עובר לחקיקת החוק, כחלק מהפעולות שנקטה הממשלה בתחילת התפרצות הנגיף, הסמכת השירות לסייע בהתמודדות עם המצב נעשתה מכוח החלטת ממשלה, באמצעות המנגנון הקבוע בסעיף 7(ב)(6) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב – 2002.

“ביום 26.4.2020 קבע בית-משפט זה כי הסמכת השירות האמורה נעשתה בסמכות בשלביו הראשונים של משבר הקורונה, אולם לאחר העמדת המענה המיידי הדחוף, נדרש לעגנה בחקיקה ראשית על מנת לבססה. הסמכה זו אכן עוגנה בחוק, אשר נחקק ביום 1.7.2020 כהוראת שעה למשך 21 יום, עד ליום 22.7.2020. ביום 21.7.2020 תוקן החוק ובכלל זה הוארכה הוראת השעה לתקופה של שישה חודשים, עד ליום 20.1.2021.

“יצוין כי עתירה שהוגשה נגד הוראת השעה המקורית שנקבעה למשך 21 יום, נמחקה לאחר שהובהר כי טענות הנוגעות לחוק במתכונתו הנוכחית ניתן יהיה להעלות בעתירה חדשה, לאחר מיצוי הליכים. באותו יום ממש, 28.7.2020, הוגשה העתירה שלפנינו.

“בעתירתם מבקשים העותרים להורות על ביטול החוק, בטענה כי הוא פוגע בפרטיות של כל תושבי המדינה, ובזכויות יסוד נוספות. בכלל זה בחופש התנועה, בחופש העיסוק ובחופש הקניין. החוק אינו עומד בפסקת ההגבלה, שכן החוק ואופן יישומו אינם עומדים במבחן התכלית הראויה ובמבחני המשנה של המידתיות. לטענת העותרים, בידי הממשלה והכנסת כלים אחרים חלופיים שהם יעילים יותר, מדויקים יותר ושפגיעתם פחותה משמעותית באותן זכויות יסוד. עותר 1 מדגיש כי היה נוכח בחלק משמעותי מהישיבות שבהן נידון החוק בכנסת, והגשת העתירה נובעת מכך שהכנסת לא שעתה להערות אשר הוצגו לה טרם חקיקתו.

“בתגובתם הראשונית לעתירה טענו משיבים 2 ו- 3 [הממשלה] כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים ומשום שהעתירה אינה בשלה להכרעה בנקודת הזמן הנוכחית. לטענתם היה על העותרים לפנות אליהם בפנייה מסודרת, להציג את טענותיהם כלפי החוק, ולהמתין פרק זמן סביר לצורך קבלת מענה בהתאם לנסיבות העניין, טרם הגשת העתירה. עוד צוין כי לא ניתן לראות בעצם נוכחותו של עותר 1 בישיבות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבהן נידונה הצעת החוק לקראת חקיקת החוק, כ”מיצוי הליכים” כנדרש. העותרים אף לא התייחסו כלל לחלק מן השינויים המהותיים שנקבעו בנוסחו האחרון של החוק לעומת הצעת החוק, המבטאים איזונים שונים שקבע המחוקק. עוד נטען כי העתירה אינה בשלה לדיון בשלב הנוכחי, שכן הגשתה ימים ספורים לאחר תיקון החוק מבלי להמתין פרק זמן סביר ליישום הוראותיו ובחינת תוצאותיהן, אינה מעמידה לפני בית-המשפט תשתית עובדתית מלאה לצורך מתן הכרעה.

“[…] דין העתירה להידחות על הסף הן מחמת אי-מיצוי הליכים והן מחמת היעדר בשלות.

“הלכה היא כי טרם פנייה לבית משפט זה על העותר לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר, אחרת תידחה עתירתו על הסף.

“[…] אין להלום אפוא הגשת עתירה נגד החוק, ימים ספורים בלבד לאחר קבלת הנוסח הסופי והמתוקן שלו בכנסת, בלא שקדמה לעתירה פניה כלשהי למשיבים. לא למותר לציין כי אין בעצם הנוכחות בישיבות של ועדות הכנסת במסגרת הליכי החקיקה כדי להוות מיצוי הליכים.

“העותרים אשר אצה להם הדרך להגיש את עתירתם, אף לא כללו בעתירתם התייחסות מעודכנת ורלוונטית לנוסח החוק המתוקן. כך למשל, בין היתר, מלינים העותרים על כך שלא נעשה שימוש בחלופות מידתיות יותר מאלו שנבחרו, כגון טכנולוגיות אזרחיות המאפשרות זיהוי מהיר ומדויק של מגע עם חולה בנגיף, וזאת בהתעלם מסעיף 12א לחוק הקובע הוראות לעניין העמדת טכנולוגיה אזרחית לאיתור מי שהיו במגע קרוב עם חולים (זאת כאשר לעמדת הממשלה נערכת בחינה, אשר נדרש לגביה פרק זמן נוסף בהתחשב בנתונים שייאספו, לעניין אפשרות השימוש בטכנולוגיות האזרחיות כאמצעי טכנולוגי יחיד).

“[…] העתירה נדחית אפוא על הסף. העותרים יישאו בהוצאות בסך של 5,000 ש”ח למשיבה 1 [כנסת ישראל] ובסך נוסף של 5,000 ש”ח למשיבים 2 ו-3 [ממשלת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה] יחדיו”.