“אלימות טכנולוגית היא זירת אלימות חדשה יחסית, ההולכת ומתרחבת בשנים האחרונות בישראל ובעולם כולו, המשתנה ומשתכללת עם התפתחות הטכנולוגיה העולמית”

וועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשיוויון מגדרי בראשות ח”כ עאידה תומא סלימאן קיימה ביום שני, 6.6.2022, דיון בנושא “אלימות טכנולוגית”.

לרגל הדיון פורסם בפורטל הוועדה נייר עמדה שהוגש לוועדה מטעם ארגון ויצ’ו ו- מרכז מְשַנֵּה, המרכז הקליני למשפט וחברה (המסלול האקדמי המכללה למינהל).

במסמך זה נאמר בין היתר כי “אלימות טכנולוגית היא זירת אלימות חדשה יחסית, ההולכת ומתרחבת בשנים האחרונות בישראל ובעולם כולו, המשתנה ומשתכללת עם התפתחות הטכנולוגיה העולמית.

“הצעת החוק מבקשת להגדיר ולשיים (Naming) את תופעת האלימות הטכנולוגית ובכך להגביר את מודעות הציבור והרשויות לתופעה ולהשלכותיה הקשות, להרתיע מפניה ולהביא לאכיפה אפקטיבית.

“הצעת חוק זו מבקשת להגן על הסובלות והסובלים מאלימות טכנולוגית על מופעיה השונים.

“ההצעה כוללת הגדרה של התופעה ומפרטת את ההתנהגויות האסורות. החוק המוצע אוסר על אלימות טכנולוגית לפי דיני העונשין וכן קובע כי ההתנהגויות האסורות מהוות עילה לתביעת פיצויים לפי דיני הנזיקין, המקנה סעד פיצויים. כמו כן מציע החוק סעדים מיידים באמצעות צווים- אשר יתנו מענה לפגיעות אשר התרחשו או לכאלה שעלולות להתרחש בעתיד. שפט וחברה

“וכך מייצר החוק סל כלים רחב ומגוון לנפגעות ונפגעים מאלימות טכנולוגית תחת מטריה אחת, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי על פני ציר זמן משתנה.  מתן סל כלים נרחב, יאפשר התאמה וייצר מדרג ביחס לחומרת המעשה.

“העולם הטכנולוגי – המאופיין באנונימיות, זמינות, נגישות למידע, יכולת העברת מסרים לרבים במהירות ובקלות, הפך בעשורים האחרונים לחלק בלתי נפרד מחיינו האישיים, במגוון פעולות המבוצעות באופן יום-יומי ושגרתי. השימוש באמצעים טכנולוגיים באופן אלים – זמין למעשה לכל, ללא מאפייני גיל, השכלה, מעמד סוציואקונומי וכיו”ב.

“מציאות זו מהווה כר פורה לשימוש לרעה באמצעים טכנולוגיים על מנת להטריד, לשלוט, להשפיל לבזות, להפחיד ולאיים על אדם אחר. בעולם שדוהר ללא הרף לקדמה טכנולוגית, הרי שלאלימות טכנולוגית ואי מניעתה – עלולות להיות השלכות רחבות, הרסניות ובלתי הפיכות על עולמו/ה  הפיזי והנפשי של הקורבן.

“אלימות טכנולוגית באה לידי ביטוי בשימוש לרעה באמצעים טכנולוגיים לרבות אמצעי מעקב והתחזות שונים, ושוללת את יכולת האדם הנפגע לקיים אורח חיים בטוח במרחב הפרטי או הציבורי. אלימות טכנולוגית עשויה לבוא לידי ביטוי למשל – בשימוש במצלמות נסתרות, מכשירי הקלטה סמויים, פריצה לחשבון דואר אלקטרוני ולפרופיל אישי ברשתות החברתיות, פריצה לטלפונים חכמים, שימוש באמצעי ניטור למיניהם במטרה לעקוב אחר מיקומו של הקורבן, שימוש והפצה של תכנים בעלי אופי מיני ללא הסכמה, צילום תמונות וסרטונים של חלקי גוף מוצנעים ללא הסכמה ושיתופם באופן מקוון ברבים וכיו”ב.

“חשוב להדגיש כי דוגמאות אלה הן בגדר רשימה פתוחה, ואינן באות לגרוע ממקרים נוספים אשר עולים לכדי הגדרת האלימות הטכנולוגית לפי החוק המוצע ואינם כלולים ברשימה לעיל [הערה: ההדגשה – במקור].

“אלימות טכנולוגית פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובאיכות חייו של הקורבן, עד לכדי שלילת אוטונומיה מוחלטת.

“בדומה למופעי אלימות אחרים, גם אלימות טכנולוגית באה תדיר לידי ביטוי בהקשרים מגדריים. אלימות טכנולוגית הינה דינמיקה מורכבת של אלימות – לרוב (אך לא תמיד), מדובר בפוגע שהנו אדם קרוב, אשר יש או שהיה עמו קשר רגשי עמוק. לעיתים, האלימות הננקטת מוצגת ע”י הפוגע כאקט של “שמירה והגנה” על הקורבן (למשל התקנת מצלמות אבטחה, תוכנות מעקב למיניהן וכו’), עובדה אשר מקשה על הקורבן לזהות ולהגדיר כי למעשה מופעלת עליה/ו פרקטיקה אלימה של שליטה.

“כמובן שקושי זה, מייצר גם קושי משני מבחינת הרשויות השונות (מערכת האכיפה, המשפט, הטיפול) להכיר, להבין ולהתמודד עם התופעה.

“ישנם מקרים בהם האלימות הטכנולוגית תתקיים לבדה, ולעיתים היא תהיה חלק ממארג אלימות כולל המלווה באלימות כלכלית, פיסית ומינית.

“כאן גם המקום לציין כי לאלימות טכנולוגית ישנם גם היבטים רב תרבותיים אשר במדינת ישראל בפרט הנם בעלי חשיבות ורלבנטיות. כך למשל, הפצת תכנים אשר במגזרים מסוימים עשויים להיתפס כלגיטימיים, במגזרים אחרים עשויים לקרוא תיגר על ערכים שמרניים ולהוביל לתוצאות הרות אסון עבור הקורבן.

“אלימות טכנולוגית מתאפיינת בהסלמה מתמדת ועל כן לעיתים רבות היא עלולה להוות סכנה מוחשית לחייו של הנפגע ממנה.

“[…] בישראל אין חקיקה ייחודית למניעה וטיפול באלימות טכנולוגית, ספר החוקים מאפשר להכיר בחלק מן הפגיעות או מופעי האלימות באמצעות חוקים אחרים דוגמת החוק למניעת הטרדה מינית התשנ”ח – 1998, חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א – 1981, חוק העונשין, התשל”ז – 1997, החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס”ב – 2001, וחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965, ואולם, אסופת חוקים זו, אשר ברובם נחקקו לפני כמה עשורים – בעידן אחר, אינם מכירים בתופעה כייחודית וכן חסרים את הכלים הנדרשים למתן מענה מיידי, יעיל והולם על מנת להילחם בה.

“[…] כעולה מן הדברים האמורים לעיל, סל הכלים והסעדים העומדים בפני נפגעי ונפגעות אלימות טכנולוגית הוא מצומצם יחסית.

“החוק המוצע מבקש כאמור לענות על הצורך לכסות פגיעות שונות בדרגות חומרה שונות ובהתפרסות על ציר הזמן. החוק מבקש להכיר באלימות טכנולוגית כעברה פלילית לצד עוולה אזרחית בדומה לחוק למניעת הטרדה מינית, ובנוסף להעניק סעדים מיידים שיספקו מענה בזמן אמת וכן יצפו פני עתיד, באמצעות צווי מניעה והסרה. החוק המוצע עולה בקנה אחד עם מסקנות ועדת ארבל ועם המציאות אליה אנו נחשפות בשטח”.